אני עוצרת ושואלת רק את עצמי -למה?
אני לא יודעת מה הסיבה שאני עןשה את זה אני כנראה התמכרתי.
אני זוכרת את היום שהבנתי שהתאהבתי. אני מצאתי עצמי מסתכלת אל עיניו בלי שום סיבה.
תמיד חייכתי . הוא ידע מה הרגשתי . הוא לא ידע שהוא הופיע בחלומותיי . תמיד אמרתי כן...אבל
תמיד התעוררתי לעולם שבו לא נשאלה השאלה. אני הייתי עצובה כל כך כשגיליתי שאחרת זכתה לשאלה שלי. היא זו שאמרה כן.
אז בא אחר , זה שאמר כן בלי שאלה, שלא נתן לי לחמוק.
הוא לא הופיע בחלומותיי -הוא רק כאן, הכל פשוט, מובן .
מחשבותיו ורצונותיו לי ...אך אני עוד משוטטת בינות מחשבות סוררות, מדוע הן עוד נודדות להן?
בראשי אהובי עוד מרחף. מככב בדימיונות שאינם פוסקים.
אני יודעת שהוא אינו שלי ,גם לא יהיה.
והוא ,הוא שנתן לי את ליבו על מגש של כסף.
הראש לא עוזב וגם לא הלב כי אין להכחיש שאין אני אותו אדם .
נותרתי רק קליפה ובידי אני מעוותת ,מענה ליבו של אחר . רק להנאה .
כי הוא לא ידע, הוא לא ידע שליבי שייך לאחר .
כי הוא לא יודע, גם לא ידע כי אין אהבה כה קלה ,מבינה -זו לא אהבה,זה שימוש.
אני יודעת מה אני עושה. אני יודעת שזה לא תקין, זה לא נכון.
אני תמיד עושה את זה .
אהבתי במימד אחד ואני באחר . אני מקלקלת אותם- את האחרים , מאלפת אותם, מכניעה אותם.
בסוף זה תמיד אותו דבר. אני רק שאלתי "למה?" אל הקליפה הריקה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
