שקט.
דממה.
יהודי אחרון פוסע, כושל בצעדיו, מתקשה בנשימה.
על אדמה רטובה משלג ודם מובל הוא יחף,
והוא כה רעב, צמא ועייף.
אין הוא שומע קולות צחוק ארורים,
הבוקעים עמוק מגרונות האנשים הנכרים,
שסובבים אותו, בוחנים אותו בעיניים -
הרי הוא האחרון לכל בני שמיים.
ואז ניגש הצר ומביט ביהודי מקרוב,
בוחן שריד אחרון מעם רווי מכאוב.
מעניין, חושב לו הנבל ותוהה,
האם יש בו משהו שונה,
באותו יהודי אחרון מיותם,
או שגם ממנו כשתכה הסכין יוקז דם?
הוא צוחק ומסמן לחבריו הרוצחים שיובילו אותו אל הבור,
היהודי מובל בדממה, כושל בצעדיו כשיכור.
ראשו מושפל לארץ, אולי מחפש הוא דבר מה,
אך אל אוזניו מגיעה רק אותה שתיקה איומה.
הוא ממרק הסכין מדם הקודמים, אלו שאך רק קטל,
ומביט היטב ביהודי אחרון שמולו, מודדו בעיניו במשקל.
מעניין כמה דם יזרום מיהודי אחרון... הרי זה בודאי שונה מקודמיו -
הרי הוא ששרד למרות הכל לבדו, מכל אחיו ואחיותיו...
הוא אינו מפחד, אינו מיואש,
גם לא תולה הוא תקווה.
הוא מוצא עצמו עומד לבדו כמו היה מציבה -
לאותם יהודים מושלכים ברבבות בעומקו של אותו הבור,
לאותו סיוט שרק התעצם ולא נסוג לאחור.
כן, בעומק הבור, עיניו הן הרואות,
שלל תפארתה של קהילת עם נכבד,
ומה הוא הנקלה שנותר כך לבד?
האם יש מספיק ממנו לכולם? חושבים הפראים.
כן, הרי הוא היחיד ומבלעדיו אין אחרים...
הם הפכו להיות נדירים היהודים בזמן האחרון,
כבר קשה למצוא היום על מי לשפוך הזעם והחרון.
ואולי זה כך אמור להיות? אולי זהו הקץ?
עוברות מחשבות בראשו הנרדף.
אולי הגיעה עתו של משיח פתאום להגיח ולהביא עמו גאולה?
ואולי על כך דיברו כל העת נביאים השכם והערב -
כי אין לייחל ליום אחרון, אך השורדים בו, מתי מספר...
ואולי הוא הנבחר?
מוזרות מחשבות העוברות במוחו של אחרון מבני עם נבחר.
יהודון אחרון חביב,
בז לו בלעג אוחז הלהב
ומקרב אותה מול עיניו,
ודבריו מכים באותו אחרון והוא חושב לפתע
כי אכן גדול עליו העול.
אין הוא מסוגל להיות אחרון,
ואין הוא יכול!
הוא מביט בפניהם של אותם מרצחים,
זהובי שיער ושחורים,
ותוהה מדוע זה כך ואין הדברים אחרים?
ומה יעשה עכשיו?
יתחנן על חייו?
ומדוע יצילם?
ומוטב שלא היה נולד כבר לאותו עולם חירש ואילם.
ואם ישים נפשו בכפו וינסה לברוח,
הן ימלא משאלת קהל צמא דם ורעב בשר שלו הכוח.
מה עדיף, הוא חושב, בהיותו אחרון -
לדעת שזה הוא היחיד הנותר לזיכרון
או פשוט להיכנע ולהצטרף ללא מחשבה
לעשרות ומאות ואלפי רבבות ללא מציבה?
ומה יהיה איתה? האם אכן תאבד?
הלא יישאר לנצח ישראל כל סימון ויד?
האם שנים יעברו וכמו מפלצות שאינם,
יהפכו היהודים למושא אגדות שהכה בעבר בעולם?
מחשבות מוזרות עולות במוחו של אחרון קורבנות,
והוא נושא עיניו השמיימה כמו מנסה להבין נסתרות.
ובני הבלייעל בו מביטים, צוחקים צחוק מנוכר,
והוא חודר עם עיניו השמיימה לראות האם האל מזעמו חזר.
והוא רוצה לפתע לזעוק,
להגיע עם קולו כה רחוק -
לזעזע אוזני אלוה שמעל
שהסתיר פניו ועל עמו לא חמל.
ולרגע מבליחה במוחו מחשבה שכך אמורים הדברים להיות.
שכן אם הצליחה תכניתם של בני האדם, שטנית ככל שתהיה,
אז אולי אכן אין לו ולשכמותיו זכות קיום, ולכן כלו חסדי הבורא.
וכך, אל מול פני האויב האכזר,
עולה על פניו חיוך מאושר.
פניו החוורות שלא זכרו מהו צחוק,
פניו שדופות הקדים,
פניו האלמות שראו רק זוועות ומעשי רציחות נוראיים.
"תנו לי הלהב," חייך באומרו
וזקף אל מול שמש שנואה חיוכו.
"תנו לי המוות, אומללים שכמותכם,"
והביט בעננים מתועבים מעל ראשיהם.
ומה תעשה, יהודי אחרון?
בידך ניתנה הבחירה.
תלחם כנגדם קרב אבודים
או שתחבור למציבת האובדים?
וידו הקמוצה אוחזת הלהב ופתאום רוצה הוא לנקום,
אך קול ליטוף הנופל ממרום
מעביר בו את זו התחושה,
ופתאום נפשו מתמלאת בהרגשה חדשה.
אולי זהו רק מעבר, למקום בו כולנו נאספים...
הן קץ אלוהים בבני האדם ובמעשיהם הנאלחים.
הן עתה אברהם ויצחק ויעקב עורכים עבורו השולחן,
ושרה ורבקה ורחל ולאה מכינות כל מיני מעדן.
הן עתה משה מניף את מטהו אליו ושמיים נקרעים כמו הים,
ושמואל בעצמו אליו מתגלה ולוחש לו את סוד העולם.
ורכב האש של אליה בעצמו ירד הרי לאוספו,
ובן דוד מעוטר מחכה לו למעלה,
ומוזג עבורו את כוסו.
רק תגיע, יהודי אחרון, היאסף למרומים,
ארוחת משיחים עבורך נערכת ואתה אחרון המוזמנים.
הן מלבדך כבר כולם נקבצו והגיעו,
ושכחו הבלי העפר,
ומדוע אתה תתמהמה בעולם הזה המנוכר?
והוא שוכח הבלי העולם שסביבו,
המוזר, האכזר,
הוא מבין כי עבורו ועבורם לא יבוא כבר יום המחר.
הוא יבחר הבחירה בפני שונאיו ויעדיף כבר עתה לרחוק,
ראו איך הלהב בידו והוא שמכם לצחוק.
ראו איך יהודי אחרון מקיז את דמו מול פניכם.
ראו איך הוא מתיז את דמו, ובז לחיים לצדכם.
כן אם זהו העולם שבו גזרתם על יהודי אחרון לחיות,
חסד עבורו אם כבר יעזבו, וימעיט בו להיות.
חסד המוות נעשה עבורו, והוא זה שעושו.
חסד אחרון נעשה בעולם על ידו,
ועם מותו ייקח עמו גם אותו.
בוא בן יקר, הנח לכאב...
הן אתה הטלה בעולמו של זאב.
קרב הלהב בשמחה אל עבר לבך,
ונתק כוח חיות אחרון שלשאול קושר אותך.
עלה בלהבה בן יקר לעם מפואר,
הן עבורך ועבור אחיך התקנו כאן עולם אחר, מהודר.
קרב הלהב ללבך הטהור, וצרף להבה נקייה אחרונה ללהבה עצומה שנאספה מעמך.
יקד היקוד עם אחיך מאז,
קח האור עמך מעולם מבוזבז.
הכל כבר מוכן, רק שלח ידך והיאסף,
צא מבור האסורים לכס המלכות, הייה כיוסף...
אנחנו כאן עבורך, לאהוב וללטף...
תן לאוויר מהול בטומאה לצאת מתוך נשמתך,
הרפה שריריך מעולם ההבל ונתק אחיזתך.
שמוט הלהב והוא זב מדם אל מול פניהם הרעות,
לקח נפשך בידך ומנע מהמעוותים בנפשם להתגאות.
השג תכניתם ושלח ידך בגופך, ושחרר נפשך...
והשאר עבור האלוה הבאת המבול שינקום את נקמתך.
כי מתוך אפר גופך אז יעלה דמך ודם אחיך,
ומתוך בורות עמוקים שנחפרו לכסות תתגלה האמת על שונאיך.
וזה יטביע את כל העולם,
במבול של שאול תחתית, דם ואש ותימרות עשן.
וחשך צלמוות יהיה על כולם ויכחיד כל קיים,
ועיני אנשים יימקו בחוריהן, ותולעים יאכלו את תולעי האדם.
ועל כולם תתגלה האמת האחת,
ומולה יעמדו הם כולם,
כואבים, זועקים, מתענים, מעונים,
ואין שומע לריקבונם.
כי לקח האלוה קשת בריתו וריסקה על עפר,
וניצוצות קשתו יפוזרו מסביב, ויכו כל נשמת הבשר.
הן מלאו ימי העולם על ידי האלוה, וחושב קצו וסופו.
ודברים חתומים וסתומים נפתחים
כי הגיע הקץ, אחרית הימים.
דמך יינקם, כדמם של אחיך,
דם טהור שנשפך על ידי הטומאה.
קץ הפלאות הגיע ויקום דם יקירים זוכרי שבועה.
כי מה טעם לאל בשבועתו אשר נתן לעולם,
אם עמו שלו אינו כבר שם?
כן, יהודי אחרון,
כבה אתה בידך הנר,
ובכך יכבה נרו אחרון של עולם.
קפד אתה את חייהם ושלח לחשכה את כולם.
האמן וראה כי בעוזבך העולם,
הכל יהיה פה שחור,
ותוהו ובהו ישלוט מהרה,
כי תם תפקיד הגיבור.
אתה האחרון לעם מיוחד,
ומבלעדיך כבר אין תכלית לקיום,
וכי תועלת יש פתאום להחזיק בעולם מנוכר ואטום?
וכך, בסופו של ערב קר ועולם,
עומד יהודי אחרון,
ואינו מנתק עיניו משמיים,
וזה ננעץ בם עמוק וחודר עם הלהב אל לבבו כמו היה הוא מים.
וחיוכו התמים לא סר מפניו גם כאשר כרע על עפר,
וכאשר נפח את נשמתו וזו עלתה,
ירדה על העולם עלטה.
כל הזכויות שמורות למחבר - א.מ.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
