פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 291 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-7 חודשים פסיכו-לוג Lion
(זה סיפור שכתבתי לפני משהו כמו שנה (אם תקראו לזה סיפור), אני לא מת עליו ובטוח שהיום הייתי כותב אותו אחרת, אבל התחשק לי לפרסם משהו ו...בעצם למה לא?)
**
שמעתי את הדלת נפתחת ברשרוש הקבוע של צרור המפתחות הכבד של אמא. בדיוק ירדתי במדרגות בשביל לחפש לאכול משהו שאין כנראה אין במקרר, ובצעד שבין הסווטשירט הצהוב בננה שליד המדרגות כבר שבועיים ונעלי הספורט שלי נשמעו המפתחות.
אמא נכנסה במשקפי שמש חומים-סגולים וגדולים במבט נרגש כשהתיק תלוי לה על החלק של המרפק בצורה מרושלת, ואחי הקטן השתרך מאחוריה עם סוכריה בפה. "חזרנו!" היא דווחה על המתרחש. המשכתי ללכת אל המטבח. והיא התקרבה אלי.
"מה," אמרתי בפרצוף מעוצבן כמתבקש. "אממ... לייטר." היא אמרה בסיפוק על כך שהבנתי את הרמז ופזלה בצורה גלויה לכיוון אח שלי, שכבר מצא את דרכו לסלון. "מה לייטר," אמרתי ופתחתי את המקרר חסר המגנטים שלנו. "הוא הלך לסלון". סגרתי את המקרר. "לך לשחק בפלייסטיישן!" צעקתי והוא הקשיב והתיישב סביב קונסולת המשחק.
"אז ככה," היא פתחה ואני פתחתי שוב את המקרר. "הוא היה די נחמד בסך הכל".
"מי?" שאלתי והבטתי בריקנות אל פנים המקרר דל הקלוריות והאורגני שלנו. "הפסיכולוג," אמרה והמשכתי להביט במקרר. בהיתי בתכולת המקרר לכמה שניות. "זה קר," היא שמה לב אלי וסגרה אותו בשבילי.
"יופי. לא כזה מעניין. למה ואיך חזרתם כל כך מהר?" שאלתי. "אממ..." היא התחילה. "על זה אני רוצה לדבר איתך. היה עומס מיוחד בתורים והתור שלנו נדחה,"
"לא, " אמרתי.
"לשלישי הבא, בחמש."
"לא. לא לא לא. זה לא יקרה".
"בבקשה," היא אמרה, "זה בשביל אח שלך".
"לא!" הרגשתי זועם. "את תמצאי תאריך אחר ותעזבי אותי מהשטויות שלך גם כן. הוא אפילו לא צריך פסיכולוג לדעתי," אמרתי. אמרתי את האמת. אמא פשוט קצת לחוצה.
ביום שלישי בשעה ארבע וחצי אני ואחי הקטן מצאנו את עצמנו בתחנת של אוטובוס ארבעים ושתיים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי על אוטובוס ארבעים ושתיים, כבר נסעתי בו פעם אחת לשיעור ניסיון בטניס כשהייתי בכתה ו'. והנה עכשיו אני חוזר לשם, כבר לא יודע איזו חוויה גרועה יותר.
וכן, כפי שאתם מבינים בסוף נכנעתי. גם כי אמא תמיד מצליחה בסוף וגם כי רציתי חוויה מתקנת לקו ארבעים ושתיים.
האוטובוס איחר בשלוש עשרה דקות. אחי הקטן טען שהוא לא רוצה ללכת לפסיכולוג ואני הסברתי שגם לי אין כוח ללוות אותו, אבל אלה החיים- לא פיירים מטבעם. ישבנו בשורה השלישית, כי אח שלי רצה להיות קרוב לנהג, ובשתיים הקדמיות הוא פחד לשבת. אחרי נסיעה איטית במיוחד ועצירה בתחנה של בית הקשיש הצלחנו לעשות את הבלתי יאומן- ולהגיע אל הפסיכולוג בחמש ועשרה. ה"משרד" היה ממוקם בתוך בית פרטי קטן, כנראה שגר בו הפסיכולוג, ובכל זאת הייתה לו מזכירה, מה שקצת הרגיע אותי וגרם לי להרגיש, איך אני אגיד, פחות כאילו אני נכנס מרצוני החופשי לבית של משוגע עם תואר בפסיכולוגיה. מוסיפים לכל דבר "לוגיה" והוא נשמע יותר מותחכם. אבל בעצם מדובר בפסיכי. פסיכו, אם לדייק.
חדר ההמתנה היה קטן ומחניק. יכולת לראות את זה גם על העציץ המסכן שישב בפינה. ובכל זאת, היה נראה שרק אני לא מוצא את עצמי- אחי הקטן צפה בטלוויזיה הקטנה, המזכירה הייתה נראית נינוחה והקליינט שישב לידנו שיחק עם המשענת של הכסא שלו.
"הבא," לפתע שמעתי את המזכירה אומרת וראיתי שהיא מסתכלת אלי. תפסתי את היד של אח שלי והתחלתי לגרור אותו לכיוון חדר הפסיכולוג הדגול, והוא לא הוריד את עיניו מהטלוויזיה.
הלכתי מהר ופתחתי את הדלת בעצבנות. ואז ראיתי את אדון פסיכולוג, אריה, אם נדייק בשמות. הוא היה נראה מפוחד יותר מאחי הקטן, ובטח שממני. הרגשתי לא נעים ודחפתי את אחי הקטן פנימה.
היו לו משקפיים מוזרים, שיער לבן פרוע וסוודר של חנונים מהסרטים. ובלי ממש לחשוב פעמיים, סגרתי את הדלת והשארתי אותם לבד. חשבתי שאולי אחי הקטן יתחיל לבכות כמו שמתאים לו לעשות. אבל היה שקט, מה שרק החשיד אותי יותר. עברו כמה דקות של שקט. ואז החלטתי להצמיד את האוזן אל הדלת. כי בכל זאת, אחי הקטן שם לבד עם הפסיכו. זאת אומרת, הפסיכולוג. לא ממש הבנתי שום דבר ממה שהם אמרו. אבל השיחה הייתה נשמעת די שקטה. ואז פתאום התחלתי לשמוע מכונה כלשהי. ואני יכול להישבע, להישבע שהיה מדובר בצליל שעושה מסור חשמלי. אחד המסוכנים. אז התפרצתי פנימה בדרמטיות במטרה למנוע את הרצח העתידי. בפנים, שניהם הסתכלו עלי במבט תמים. הרגשתי את הדם עולה לראש ואת הלחיים שלי לוהטות. אחי הקטן ישב על כסא שהיה נראה די נוח ואריה החזיק ביד סוג של מאוורר קטן שלא ממש הבנתי את התפקיד שלו.
"סליחה, אממ, זה פשוט השעה," אמרתי, "אני חשבתי, אהה... לא משנה. סליחה." התחלתי לסגור את הדלת. "אתה יכול להישאר," לפתע שמעתי את אריה אומר לי בטון נינוח.
חייכתי במבוכה ובלי לדבר יותר מדי התיישבתי על השרפרף הקטן ליד הכורסה של אח שלי.
"תודה," אמרתי לאריק וחייכתי, הרגשתי שוב את לחיי מאדימות.
"אז איפה היינו, כן," הוא פנה לאחי. לא ממש הקשבתי לדיון, למען האמת. התחלתי לחשוב על הדברים הרגילים. על מה שקורה כאן. ומה זה פסיכולוג ובמה הוא באמת יעזור לאח שלי. וכמה אבק יש כאן וכמה זמן כנראה אריה לא צחצח שיניים.
"אריה," התפרצתי לפתע, "מה זה בעצם פסיכולוגיה?" שאלתי בלי להתבייש, למרבה ההפתעה. היה נראה שעצרתי את השיחה שלהם. ובכל זאת אריה התאושש די מהר מההפתעה וניסה לענות. "אממ, פסיכולוגיה זה חקר הנפש,"
"לא לא," אמרתי. "למה אתה חושב שזה יעזור? אתה תוכל לשלוט על האופי של אח שלי? אתה לא יכול לשלוט בדברים כאלה. ובטח לא בחברה שלו."
הוא שתק. גם אח שלי. לא ממש היה לו מה לענות, ככה זה היה נראה לי. אני מניח שהיה לו, אבל לא היה לו כוח להתעסק איתי, ולא, לא כי הוא פחד. החלטתי לקום ולצאת החוצה לחדר ההמתנה. אפילו ממשפט אחד שלו הצלחתי להשתגע.
אחרי עשר דקות בערך אח שלי יצא. ספק מרוצה וספק מבויש. הבנתי שאריק לא עשה עבודה טובה במיוחד. "אני יכול להחליף איתך מילה, לרגע?" הוא אמר והסתכל עלי. חשבתי שהוא הולך לנזוף בי על מה שעשיתי קודם למרות שאין לו בדיוק את הסמכות.
התיישבתי על השרפרף הקטן ממקודם כי לא הרגשתי מספיק מתוסבך בשביל הכורסה. אריק התיישב ממולי.
"אתה צודק." הוא אמר.
"מה?" אמרתי.
"אי אפשר לשנות התנהגות של בן אדם".
לא ממש ידעתי מה לענות והמשכתי לשתוק בתקווה שעוד יש לו מה להגיד.
"אני יושב כאן," הוא המשיך, "בשביל הכסף בעיקר. ומנסה לנתח את ההתנהגות של אח שלך. אולי לנסות לתת טיפ או שניים. אבל, ביישן יישאר ביישן". לא הבנתי את הפואנטה של השיחה ורציתי להסתלק.
"אתה יודע, פעם הכרתי לקוח שהכין קפה באמצעות הפה שלו בלבד," הוא אמר בחיוך.
"ובשביל אנשים כאלה, אני כאן. בגלל זה בחרתי את העבודה הזאת. בשביל האנשים ששונים מכולם, האנשים עם המוח הקצת אחר הזה. הם בעיקרון צריכים טיפול, אבל אני דווקא אוהב אותם". הצלחתי להבין את מה שהוא אמר אבל לא באמת. השיחה הזו רק גרמה לי לנסות להכין קפה באמצעות הפה בלבד. וזה הלך גרוע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
