עוד 500 מטר אני אהיה בבית.
עוד 400 מטר אני אהיה בבית.
אני פונה ימינה, נראה לי שאיבדתי אותם.
עוד 300 מטר אני אהיה בבית.
אני רץ מהר, רק שלא יתפסו אותי.
עוד 200 מטר אני אהיה בבית.
לא לבכות, תכף הגעתי.
עוד 100 מטר אני בבית.
"רוץ כבר" אני אומר לעצמי.
אני בבית.
נעלתי מאחורי את דלת הכניסה ואת כל החלונות, רק למקרה שהם יחליטו להכנס דרך החלון.
אמא מופיעה מולי ובעיניה דמעות שהיא עוצרת בכל כוחה.
"אני מצטער" לחשתי, אך היא לא הגיבה.
התבוננתי בה עוד מספר שניות והתחלתי ללכת לחדרי, אך פתאום פרצה היא בבכי תמרורים "תשתנה כבר, תשתנה" צעקה ואז הרימה את ראשה לתקרה וכאילו מדברת לאלוהים היא אמרה "למה דווקא אני? למה דווקא הבן שלי? למה אלוהים, למה?".
ברחתי לחדרי ונעלתי את הדלת.
על השידה בחדר סכין קטן, חבל ופתק קרוע שעליו כתוב "10 סיבות למה להשאר בחיים".
אני פותח את הפתק ורואה שכבר 8 מהסיבות מחוקות חוץ מ-2: הראשונה היא אמא והשניה היא העתיד.
אני מוחק את הסיבה הראשונה כי אני מבין שגם היא לא רוצה בי עוד ובוהה במילה "עתיד" דקות ארוכות.
עתיד- מילה אחת, 2 הברות.
"מילה כל כך מטופשת" אני מגחך לעצמי וקורע את הפתק.
"מזה עתיד בכלל?" אני צועק, "אין עתיד!"
מילה אחת, 2 הברות.
לחיות או לא לחיות?
עתיד-מילה אחת, 2 הברות.
העתיד שלי לא קיים אז למה לחיות בעדו?
אני לוקח את החבל וקושר אותו על וו שמחובר לתקרה.
אך דקה, לפני שאתם צופים בי תלוי על תקרת חדרי כמו שרציתם תנו לי רק להשאיר פתק קטן.
פתק שבו כתוב על השנאה שיש לי כלפי וכלפיכם, על השנאה שיש לי לאלוהים ולאמא, ובעיקר על השנאה שיש לי כלפי הבן זונה הזה שהתאהבתי בו.
אז אני כותב פתק:
"עתיד-מילה אחת, 2 הברות.
לחיות או לא לחיות?"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
