אני פסימית. תתמודדו אם זה.
גיל ההתבגרות זה דבר די חרא. אתם בטח שואלים את עצמכם; ״איך היא יודעת את זה? היא בסך הכל בת 11. הגיל בו עדיין צריך להיות נחמד, ללקק סוכריות, ולראות את העולם בצבעי ורוד-סגול.״ אז זאת אני, מתבגרת מהר מהמקובל. אני בינתיים קולטת איזה חרא זה. בשביל לקבל את מה שאתה רוצה בלי בעיות אתה צריך ללקק (זה די מצחיק בעצם, אני בטוחה שללקק סוכריות זה יותר טעים) לכל אחד. אני יודעת שאני מקללת כל מילה שנייה, אבל זה מה שאני מרגישה. אתם חבר השופטים והיועצים הניטראלים שאמורים לעזור לי, או לפחות סתם לקרוא. אתם בטח קוראים את זה בחיוך, נזכרים בגיל ההתבגרות שלכם ומגחגכים לכם (יש לי תחושה שכתבתי את זה בשגיאת כתיב, תתקנו אותי אם אני טועה) ״אוי איזה חמודה״. אני לא סובלת שקוראים לי חמודה. אני לא צייתנית-מושלמת-חמודה-ומקובלת שרוצים שאהיה. אני יותר בקטע של מגעילה-אנטיפתית-שלא שמה על אף אחד. זה לא משמח אותי, אני רק מכירה בעובדות. אתם חושבים שזה כיף לי לעצבן את כל העולם, ולחרדתי הרבה, לפעמים אתה צודקים. מה שאני אומרת, שהקטע הזה הוא פחות או יותר המשך של הקודם. ואני אפילו אכתוב את אותו משפט סיום:
תסלחו לי שאני לא רוצה בייגלה מעל הראש.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
