שלום בני אנוש. אני הבנתי למה כל כך הרבה אנשים יפים עזבו. תקראו לי זקנה, תקראו לי דפוקה אבל הבנתי. אתם פקינג פוגעים באנשים. אתם מעירים על דבר קטן כמה פעמים ותוקפים בכל הכוח. עכשיו אני הייתי בשר תותחים, כואב לי ואין לי כוח להסתיר את זה. אתם לא מבינים עד כמה זה טראומתי בשבילי. אני לא מצפה שתבינו. אני כבר לא מנסה להתבטא פה, אני לא מנסה להפוך למישהי שאני לא רוצה להיות. אני לא רואה גלי בגלל שאתם רואים, אני ראיתי פעם אחת דוקטור הו אבל חיבבתי אותו וכשראיתי שבני אנוש כאן אוהבים אותו זה גרם לי רתיעה ממנו. כן, כמובן. היו מיליונים אנשים חפים מפשע במלחמות אבל מה שהכריע זה רק אלא שנלחמו, נכון? ראיתי פה סטטוסים של אנשים יקירים שאמרו שהם עוזבים בלי להסביר אבל אני ראיתי סטטוס אחד שעכשיו אני נזכרת בו, "אני עוזבת כי הסימניה הפכה אותי למישהו שאני לא אוהבת. אני אוהבת את כולכם אבל.." לא זוכרת את ההמשך. אפילו לא רמז. אני לא מרגישה שהשתנתי אבל אני יודעת שאפסיק להתפאר בזה זאני אשת סימניה, אני יודעת שהבית הזה קורס מבחינתי וייקח לי זמן לשקם את ההריסות. אני יודעת שאתם לא יודעים למה אני עוזבת אבל זה בסדר. אתם מפספסים את מה שאני רואה וזה בסדר. אניאני כבר לא מצפה מכם להבין אותי, כבר בהתחלה הבנתי שאני דפוקה. אני נתתי למקום הזה להפוח למקום שאני יכולה להיותר עצמי. אני נתתי לכם להיות הבית השני שלי ועכשיו זה מתפרק. אולי לא השתנתי אני יריתי יריית אזהרה ונורתי בגלל התקפת פתע. כואב לי, עצוב לי. אני לא מסתירה. אני פקינג חשופה כאן. כן, לא יצרתי חברים. טוב, זשי, קורה, תאום, חירטוטית, נייה, ג'קס ואנג' יצרתי סוג של חברות. אני איבחנתי את עצמי כילדה שיש לה קשיים חברתיים, שלפעמים(עכשיו כמעט ולא) שהמוח שלה לא מפרש משפטים(כי אני שומעת, זה פשוט בליל של מילים), בעיית קשב וריכוז שאני מתמודדת איתה בלי לדחוף לעצמי מאה גרם של חומר הרדמה לסוסים למוח וסטירות נפשיות.
"תנו לישון בשקט, בלי לקפוא מקור,
רק קצת גשם, מים וגם -הו! לא ידענו!- אור
אני מצטערת אם פשגעתי במישהו אבל אני פשוט צריכה קצת שקט, אתם מבינים את זה, נכון?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
