סיפרתי לך סיפור דמיוני על אנשים עצובים.
בסיפור הייתה נערה שחיה את החיים כפי שרצתה. היא אמרה את כל העולה על רוחה לומר, הכל התקבל באהבה, בהומור ובהבנה. היא לא אהבה לשקר . היא לא האמינה שצריך כי לא הייתה לה סיבה. דעותיה התקבלו והיו שהסכימו ,היו שהתנגדו אך לא שללו כי היא ידעה דבר. היא אמינה שחיוך יכול לעזור לכולם. קשה להאמין בזה לפעמים. היא נהגה לומר את שחשבה גם כשלפני שסיימה לחשוב. לפעמים היא משעשעת מאוד.
היא התחילה לכאוב . לא ידעה מדוע ולמה.
כשהאוויר התחיל לחמוק , היא סיפרה בדיחות יפות לעצמה. אמרה ששלט אין כניסה נתקע לה בגרון בטעות. אמרה לפעמים שמילים החליטו להוציא אוויר ולפנות מקום. היא הייתה הולכת הצידה מסתירה את אותן נשימות שאבדו.
היא הסתירה חיים שלמים מאנשים- היא לא סיפרה הרבה, זה לא לשקר אמרה, זה לא אותו דבר . היא לא אמרה גם דברים אחרים כי מחשבותיה נדדו אל שתיקה. לפעמים נזכרה איך חיה פעם ותהתה איך חייה נראו.
היא הסתכלה במראה חושבת מחשבות והיא לא משקרת כי הייתה לה סיבה. היא אמרה לעצמה שהכל עצוב ,החיים די רעים. היא הסתכלה במראה ועווית של גועל הייתה עוברת לאותו הרגע בפניה.
היא אהבה לראות את המראה אחרי המקלחת החמה כשאדי המים הנפלאים מטשטשים את הדמות הניצבת מול הזכוכית והברזל הקרים. שם ישנה דמות בצבעים טבעיים עשויה עננים. הענן השחור נראה שמח כמו נלקח מהתוכנית ילדים. אז היא הייתה מחייכת . היא אומרת לעצמה שהענן אמיתי והוא שמתבונן בסיפור הדמיוני על אנשים עצובים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
