ביד אחת אחזתי את זרועה של אימי וביד השנייה עטפתי את חבילת הקלפים שהיא קנתה לי זה עתה מחנות הצעצועים. "אימא, אל תשאירי אותי לבד" שמעתי את קולי אומר בכוחות עצמו. לאחרונה החלו לרוץ שמועות בחדרי הילדים על כך שההורים שלי חושבים על לפרק את התא המשפחתי. בהתחלה לא הבנתי למה כולם הרצינו כששמעו זאת, בכלל לא ידעתי שיש לנו "תא". אולי שמו אותו במחסן ושכחו לספר לי, חשבתי לעצמי. אך עד מהרה ניהלו איתי שיחות על הדברים שעלולים לקרות. "שיחות הכנה", כך הם נהגו לכנות את התופעה המוזרה שאחד מאחיי הגדולים נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת, מביט בזוג אישוניי הקטנים ואומר שמעכשיו והלאה, הכל יהיה אחרת ושונה ממה שהכרתי. למרות כל הלילות חשוכי השינה שבהם דיברו איתי על המצב, לא הבנתי את חומרת הדברים. עד אותו רגע. בכל פעם שניסיתי לדמיין בוקר שאקום ואחפש את אימא בחדרי הבית והיא פשוט לא תהיה שם, דמעות עלו לי בגרון במלוא העצמה. הדמעות האלה לא הגיעו הנה סתם, הן מסמלות פרידה. כשם שנחיל של דמעות עוזב את בלוטות העין, כך יעזבו אותי, לנצח.
__
הסיפור הוא לא פאר היצירה, אך אני חושב שיהיה נחמד לשתף. תגובות, הארות והערות יתקבלו בברכה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
