בילדותי האמנתי שמתחת למיטה שלי שוכנת מפלצת אימתנית. פחדתי ממנה כל כך והמחשבות עליה הדירו שינה מעיניי. כשסיפרתי לחברים על השכנה החדשה שלי, גיליתי שהיא לא מקוננת רק אצלי, אלא אצל כל אחד ואחד מהם. לכל ילד הייתה דרך שונה להתמודד עם הבעיה הזו. אחד, נהג לישון עם ההורים שלו כדי שיגנו עליו. השני, הסתפק בכך שאביו יישב לידו עד שיירדם, ורק אחדים העזו לא לעשות דבר נגדה. כך פעלנו עד שהגענו ליסודי. כבר חשבתי שהיא נעלמה וכולם הספיקו לשכוח ממנה, אך לפתע, היא הופיעה בשינוי אדרת. בכל פעם שניסיתי להצביע בשיעור כדי לענות תשובה, משהו עצר בעדי. מצד כולם זה נדמה כמעשה רגיל למדי, אבל מהצד שלי ייסורים רבים היו כרוכים סביבו. האשמתי את עצמי, חשבתי שאני פחדן וששום דבר לא יצא ממני, אבל לאחר מחשבה מעמיקה, הבנתי את שורש העניין. המפלצת תמיד הייתה כאן, היא לא עזבה, היא רק עברה לגור בתוכי.
עשיתי הכל כדי להיפטר ממני, נלחמתי בה בכל דרך אפשרית, ולמרות זאת היא נשארה במקומה ולא זזה, אז פשוט החלטתי שמוטב שארים ידיים ואוותר.
יום אחד, הכרתי את נועה. היא הייתה מדהימה בעיניי. ידיה תמיד היו מושטות לעזרה, אפילו אם הן היו עמוסות בדברים אחרים. יכולתי להביט בפניה שנייה ולשקוע שעה במחשבות.
אני לא חושב שהיא הרגישה אותו הדבר כלפיי, כי בשעה שאני ישבתי בפינה ליד הקיר, התקהלו סביבה בנים רבים. מכיוון שלא רציתי לראות את שערי הגיהינום נפתחים לי מול הפנים, בחרתי לקום ולצעוד לעבר הדלת. בדרך עברתי לידם ופתאום שמעתי ילד מסוים מדבר אליה בצורה לא נחמדה. בעזרת כוח לא מוסבר התקרבתי אליו, הודעתי לו שזו הפעם האחרונה שהוא יגיד את הדברים האלה והמשכתי ללכת.
עצרתי ליד הספסל והתחלתי לחשוב על מה שקרה שם, מאיפה הגיעה האפשרות לעמוד מולו או בכלל לדבר. הייתי חושב שהמפלצת הניחה לי, לו היא לא הייתה חוזרת בזמן השיעור שהיה לאחר מכן.
השאלה "מה בעצם קורה כאן?" הטרידה אותי רבות, ובסוף הבנתי שכמו בטבע, המפלצת שבי צריכה לצוד את המזון שלה. המפלצת טרפה את הפחדים שלי.
בכל אחד מאיתנו יש מפלצת, טובה או רעה? זה כבר תלוי בנו.
__
מקווה שתבינו את המסר.
נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים
ביד אחת אחזתי את זרועה של אימי וביד השנייה עטפתי את חבילת הקלפים שהיא קנתה לי זה עתה מחנות הצעצועים. "אימא, אל תשאירי אותי לבד" שמעתי את קולי אומר בכוחות עצמו. לאחרונה החלו לרוץ שמועות בחדרי הילדים על כך שההורים שלי חושבים על לפרק את התא המשפחתי. בהתחלה לא הבנתי למה כולם הרצינו כששמעו זאת, בכלל לא ידעתי שיש לנו "תא". אולי שמו אותו במחסן ושכחו לספר לי, חשבתי לעצמי. אך עד מהרה ניהלו איתי שיחות על הדברים שעלולים לקרות. "שיחות הכנה", כך הם נהגו לכנות את התופעה המוזרה שאחד מאחיי הגדולים נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת, מביט בזוג אישוניי הקטנים ואומר שמעכשיו והלאה, הכל יהיה אחרת ושונה ממה שהכרתי. למרות כל הלילות חשוכי השינה שבהם דיברו איתי על המצב, לא הבנתי את חומרת הדברים. עד אותו רגע. בכל פעם שניסיתי לדמיין בוקר שאקום ואחפש את אימא בחדרי הבית והיא פשוט לא תהיה שם, דמעות עלו לי בגרון במלוא העצמה. הדמעות האלה לא הגיעו הנה סתם, הן מסמלות פרידה. כשם שנחיל של דמעות עוזב את בלוטות העין, כך יעזבו אותי, לנצח.
__
הסיפור הוא לא פאר היצירה, אך אני חושב שיהיה נחמד לשתף. תגובות, הארות והערות יתקבלו בברכה.
נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים
