פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1067 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים אמנזיה - פרק 2 אנג'ל
היי אנשים D: הנה הפרק השני!D:
ולאלו שפספסו את הראשון - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=320511#noteId_320511
שוב, פאנפיק מבוסס אנימה שמתחיל מההתחלה כדי שתבינו. בלה בלה.
דבר טרום פאנפיק:
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): להלהלה אנג'ל.
שם היצירה: אמנזיה.
דירוג: נראה לי ש PG, על קללות ואלימות. האלימות לא קריטית, אבל מפורטת, אני לא חושבת שהיא במצב כזה מזעזע, אבל אם יש לכם משהו נגד אלימות כדאי שתוותרו :O
פאנדום: אינויאשה.
שיפ/דמויות ראשיות: לעת עתה אלה אינויאשה וקאגומה.
שיפ - לעת עתה ג'ן. כמובן שיהיו את השיפים הרגילים.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על כל הדמויות שייכות לרומיקו טקהאשי המהולל. אלא אם כן אני אצור דמות. ואז אני אודיע לכם.
הערות: אז הנה. הכל באנימה מתחיל מההתחלה. אז לאלו שלא ראו אותה לא תהיה בעיה.
הקדמה: אנחנו בתקופה הסנגוקו ביפן (מאמצע המאה החמש עשרה עד תחילת המאה השבע עשרה), תקופה בה, מסתבר, קיימים שדים. אז בעוד השדים האלו שורצים כמעט בכל פינה, קיים קרב בלתי נגמר על כוח בין השדים לבין בני האדם.
נערה מופיעה, למרגלות באר בה בני האדם משליכים עצמות שדים מתים, רק עם הבגדים לגופה והנעליים לרגליה. הכוהנת במשלחת שמגלה אותה, מזהה אותה כגלגול נשמתה של אחותה המנוחה, קיקיו. כוהנת רבת עוצמה שמתה לפני חמישים שנה.
בתקופה ההיא, אבן, ושמה שיקון נו טאמה, שמחזיקה בתוכה כוח אדיר, היא מקור למלחמה. האבן נעלמה לפני חמישים שנה. ועם הנערה, היא הופיעה שוב.
אחרי השיחה, קאדה חבשה את הפצעים של קגומה. קגומה נאנחה בכאב כשקאדה בדקה את שאריות העור והבשר שנתלשו מעל כתפה.
"אני שונאת שדים." היא אמרה, מטמינה את ראשה במרפק של ידה החופשית. "כל כך שונאת אותם."
"את כולם?" שאלה קאדה.
"כן." קגומה אמרה בלי להסס. "את כולם."
"אינויאשה," קאדה אמרה. "את שונאת גם אותו?"
קגומה השתהתה לרגע. "אבל… הוא חצי בן אנוש, לא?"
"מה ההבדל?" קאדה שאלה בחיבה, וקגומה קפאה לרגע.
"זאת הייתה דרך יפה להטיף מוסר."
"אז, מה את חושבת?"
"אני יודע - אאוץ'. איה. אאוץ'. זה כואב. אאוץ'." קגומה פלטה בליל של מילים ברגע שקאדה הידקה את התחבושות מסביב לכתפה.
קאדה נעצרה לרגע, ואז, קגומה הניחה שבמחשבה להסיח את דעתה מהכאב, שאלה, "מה את חושבת לעשות?"
"אה?" קגומה שאלה, ואז נשכה את שפתיה כשהתחבושת התהדקה שוב.
"לא עזבת את הרסיסים אחרי שלקחת אותם מאינויאשה." קגומה הסתכלה אל ידה המאוגרפת, אבל לא רצתה לפתוח אותה כדי שהרסיסים לא ייפלו. "את מתכננת לעשות משהו, בקשר לאבן, לא?"
"אני חושבת… לעשות משהו."
"כמו מה?"
"לחפש אחרי הרסיסים."
קאדה השתהתה לרגע. "זאת תהיה משימה קשה. למצוא כל כך הרבה רסיסים בכל רחבי הארץ… זאת משימה לא פשוטה."
"יש לי יתרון."
קאדה הסתכלה עליה, מלפפת את התחבושת שוב. "אני מקשיבה."
"אני יכולה להרגיש את הרסיסים. אני… ברקע שאני במרחק מה מהם, אני מרגישה כאילו הם מאותתים לי. אני - מצאתי כמה, שהיו מפוזרים בשיחים."
לרגע קאדה ממש הופתעה, היא קפאה במקום והסתכלה על קגומה. לאחר, היא הזיזה את ראשה לעבר הכתף שלה והחלה לדבר. "טוב, זאת לא הפתעה. קיקיו - היא נשרפה עם רסיסי האבן. מאחר שהרסיסים באו ממך, וכנראה נולדו מחדש בתוכך, כנראה יש ביניכם קשר שאי אפשר להפר. את בטח נמשכת אליהם מחדש."
"נמשכת אליהם?" השימוש של קאדה במילים נשמע מוזר לקגומה.
"מה את רוצה לעשות ברסיסים האלו?"
"לא יודעת."
קאדה חייכה. "מה עם לתת אותם לי?"
קגומה חשבה על מה שהיא אמרה באותו הרגע, והאחיזה שלה, אוטומטית, התהדקה. אמרה, המומה. היד שלה אחזה בחוזקה ברסיסים והיא הביטה על אגרופה כשקאדה סיימה את מלאכת החבישה.
"אני מושחתת?" תהתה בקול, ואז הסתכלה על קאדה. "האבן הזאת - רק אנשים ושדים מושחתים ששואפים לכוח רוצים אותה."
"אני חושבת שמקומה של האבן נמצא אצלך." השיבה. "ושבגלל זה את מרגישה צורך כל כך עז לחבר ביניכן."
קגומה לא שאלה שאלות. באותו הרגע היא הייתה בטוחה שקאדה צדקה לחלוטין. אז, בתקופה, גם הביטה בקאדה והייתה עיוורת לחלוטין לעובדה שקאדה עשויה לטעות. ברגע שקלטה שקאדה צדקה לאורך כל הזמן - היא הייתה גלגול נשמתה של קיקיו - היא האמינה בה בלי שום פקפוק. האמונה העיוורת בקאדה נתנה לה מנוחה; היא לא הייתה מושחתת.
"אז את הולכת לאסוף את הרסיסים?"
"כן."
"את כולם?"
היא הנהנה. "את כולם."
קאדה הביטה בה והשתהתה. "אל תקשיבי למחשבות שסתם צצות, אולי תצטרכי עוד זמן לחשוב - "
"אין זמן." קגומה התפרצה. "האבן - לא ראית מה היא עשתה לשדה, היא נתנה לה את היכולת לחזור לחיים שוב ושוב. ואלו היו רק רסיסים ספורים." כשדיברה, הרגישה חרדה מסוימת כשקלטה את הנקודה שחתרה אליה, ולחשה לה ולקאדה את המילים הבאות, "תתארי מה יצור חיי מסוגל לעשות עם האבן השלמה."
"זאת האחריות שלך, ילדתי?" שאלה קאדה. "את יכולה למות בדרך אל השיקון נו טאמה. יהיו כל כך הרבה אויבים מסוכנים. יש מטרות בחיים שלא שווה למות למענם. את מוכנה למות?"
"לא." קגומה ענתה. "אני לא מוכנה. אבל אני כן אחראית לגביה."
קאדה חייכה חיוך עקום ולמרות עצתה, קגומה הקשיבה למחשבה הנמהרת שאותתה לה לחפש את השיקון נו טאמה. זה היה פשוט אוטומטי. האבן הזאת, ששהתה בגופה - היא הרגישה כמיהה אליה, כמו שהרגישה כמיהה אל עברה ואל זיכרונותיה.
וכך קגומה יצאה לחפש אחר הרסיסים לבד, יום בלבד אחרי התקפתה של השדה מרבת הרגליים.
הבעיה המרכזית הייתה, בעצם, אינויאשה. יום אחרי היציאה הרשמית שלה קגומה הרגישה שעוקבים אחריה, היא שלפה את החץ וריתקה דבר מה לעץ. הדבר הבא שראתה כשפשפשה בעצים הייתה פיסת בד אדומה. כל כך אדומה שידעה שיכלה לבוא רק מקימונו אחד.
הרמזים הבאים; חתיכת שיער כסופה, עצים מרוסקים וזוג עיניים זהובות שהבליחו בחשכה גרמו לה לאשש את החשד שזהו אינויאשה שעוקב אחריה. ומסיבה ברורה לחלוטין, מגן על הרסיסים מלהיפגע. כך שהוא שומר על מי שהם בהחזקתה.
הברית הראשונה שכרתו הייתה לא מורגשת. ללא קול. היה מובן מאיליו שאינויאשה יגן עליה בשנתה, ושקגומה תמשיך לחפש אחר רסיסי אבן במהלך היום.
היא נשפה בהתרסה והניפה את ידה, משליכה חתיכת פרי למעלה. יד עם טלפיים בצבצה מבין עלי העץ, גורמת לו לרשרש. היד תפסה את הפרי ומשכה אותו אחורנית.
"כמה זמן אתה עומד להמשיך לעקוב אחריי?" שאלה, ממשיכה לאכול בשלווה את האוכל שלה.
הראש של אינויאשה בצבץ החוצה בהבעה המתריסה הידועה. "ברגע שאוכל להתקרב לרסיסים המזורגגים. שלקחת ממני. כשהשתמשת בטריק המטומטם הזה עליי."
שוב, ההשארה של קאדה אכן הייתה נכונה, גם אם קגומה הייתה מכחישה אותו לאחר שהאבן שהייתה בתוכה הוכיחה את הדמיון. קגומה אכן הייתה גלגול הנשמות של קיקיו. לכן, הסתבר שקגומה גם כן יכולה להשתמש בדבר המוזר שנקרא אוסוארי. דבר שיכל לעבור רק דרך קשר דם, או, בדרך העקיפה, גלגול נשמות.
כן, אוסוארי. היכולת לגרום לאינויאשה לשבת ממש חזק, או לנחות על הפרצוף שלו (דבר שגרם לה להיות… שמחה. מאוד) - הוא לא יודע את זה, אבל לשבת ממש חזק זה הרבה יותר כואב מלנחות על הפרצוף, מה שקרה עד כה - כישוף שקאדה כרכה מסביב לאינויאשה בעזרת שרשרת ניבים סגלגלה שכרכה סביב צווארו ובחותם על העורף שלה, בזמן תרדמת חמישים השנה שלו.
זה נשמע לא רציני, אבל אם תשאלו את אינויאשה, הוא יגיד שזה יהרוג אותו יום אחד.
"אתה לא יכול." השיבה לדברים שאמר. "לך הביתה."
"הייתי בערך-מת חמישים שנה. אין לי בית!"
"אז לך למקום אחר!" היא נעמדה משסיימה לאכול, בדיוק אחריו, ידיה נקמצו ופיה התכווץ בחוסר שבעות רצון. "אין לך טעם להסתובב איתי!"
"אני פשוט אחכה שמשהו אחר יהרוג אותך, כי אני לא מסוגל - "
" - כן, ואז מה תעשה?"
"לא יודע, אחפש את הרסיסים."
"אידיוט!" נשפה בזלזול. "אני גלאי רסיסים טבעי."
הוא הביט בפנים שלה, מזנק מהעץ עם הבעה מעוניינת. "מה?"
קגומה נשפה בתגובה והביטה בו, מצמקת את עיניה. "אני גלאי רסיסים טבעי. אני יכולה לחוש בהם מקילומטרים. קאדה-סאמה אומרת שזה בגלל איזה קשר מיסטי שיש לי איתם."
"מה זה 'גלאי'?"
רק באותו הרגע, קגומה הרגישה בלבול. באמת - מה זה גלאי? ולמה המילה הזאת הרגישה כל כך… מוכרת? היא התנערה. "כלומר, אני יכולה לחוש ברסיסים מקילומטרים."
אינויאשה נראה מעוניין. "אז את אומרת שאת יכולה לחוש ברסיסים?"
"כן."
"ושאת יכולה להיות גלאי, שזה משהו שקשור לגילוי, כלומר, מגלת רסיסים."
"אני לא עומדת להיות הגלאי שלך." אמרה קגומה, שהבינה בעקיפין את המשמעות של המילה.
"ומה," אינויאשה זקף אצבע, "אם את תהיי הגלאי, ואני אהיה הלוחם?"
היא לא יכלה למנוע מעצמה להשחיל חיוך עקום. "מה?"
"כלומר, שנינו יודעים שמאחד עד עשר הכוח שלך הוא מקסימום שלוש. הכוח שלי הוא אחת עשרה!"
"אל תכריח אותי לומר את המילה הזאת." הוא נרעד, והפעם היה תורה של קגומה לנעוץ בו מבט מתריס. "אני יכולה להתמודד עם כוח של שלוש. אל תשכח שיש לי יתרון לא פייר." היא חייכה אליו חיוך מלא שיניים.
אינויאשה צמצם עיניים. "אבל בכללי, את דיי חלשה. רק החצים שלך, וזהו. אבל לי יש את זה," הוא הרים את הידיים שלו. "זה נשק רציני, וזה יכול לעזור לך."
"אני לא צריכה את הנשק שלך." הפטירה והתחילה ללכת אחרי שהניפה את השק עם הרצועה על כתפה. קגומה המשיכה ללכת עם הבגדים שכולם קראו להם "מוזרים" ונעצו בה מבטים בגללם, גם כי היו מעט אדמדמים ומוכתמים מדם - למרות שרובו נוקה, והחתכים והקרעים שלהם תוקנו - וגם כי היו חושפניים במקצת. אבל זאת הייתה עוד טענה להוכיח שקגומה היא כוהנת, כי היא הביאה בגדי כוהנת משלה, ככה טענו.
"את כן צריכה אותו." התריס.
האמת, שהיא באמת שקלה את ההצעה שלו לרגע, אבל היהירות שלו הפריעה לה לחשוב בהגיון. למה הוא היה חייב להיות כל כך גאה? זה מנע ממנה להתנהג כמו שבאמת הייתה נוהגת במקרים קצת פחות - הרבה פחות - חשובים. היא חרקה שיניים כדי לא להתנפל עליו והחליטה לשתף פעולה בהרגשה שהיא משפילה את עצמה, "ומה אתה רוצה בתמורה?"
"כלום."
היא זקפה גבה והסיטה את פניה לעברו. "באמת?"
"כן."
"שקרן." היא הביטה שוב קדימה והתחמקה מענף של עץ. "קדימה."
"אני רוצה שבסוף, כשהאבן תושלם, תהיה לי הזדמנות לקחת אותה ממך בקרב."
קגומה נעצרה בפתאומיות והוא נתקע בגבה לרגע והוטח אחורה. לאחר מכן הסתובבה אליו, מרגישה קצת דרמטית. "אתה מתכוון, בלי אוסו - כלומר, בלי המילה ההיא?"
הוא הנהן.
"מספיק הוגן." אמרה, מהנהנת. "אני מוכנה."
אינויאשה חייך את אחד מאוסף חיוכיו הממזריים שזכתה לראות בימים האחרונים. "תודה, בת אנוש."
כן, החליטה. אני שונאת אותו, כמו את כל השדים. הנימה שבה אמר את צמד המילים 'בת אנוש' עצבנה אותה יותר מהכל. "אולי אני בת אנוש, אבל אתה כלב."
"לכי לעזאזל."
היא חרצה לשון לעברו וסובבה את גבה אליו.
"מה כל כך קשה בלחוש רסיס אבן?" אינויאשה לחשש בזעף. "את צריכה להפסיק להתעצל."
קגומה הביטה בו בכעס. "אני לא יכולה לחוש רסיסי אבן בהזמנה. אני צריכה להיות במרחק של כמה קילומטר מהם - "
" - והבעיה היא?"
"שאספתי את כל אלה שבמרחק כמה קילומטר ממני." אמרה, ומשכה מעלה שרשרת שעליה התנדנדה חתיכת אבן מרוצצת. הרסיסים הוצמדו זה לזה. "זה כל מה שיש." היא הטמינה את השרשרת בחולצתה שוב.
אינויאשה הסיט את ראשו במבע מאוכזב. "לא ידעתי שאת כל כך גרועה במציאה של הדברים האלה."
קגומה לכסנה אליו מבט. "אתה מבין, אינויאשה. אין טעם להיות חסרי סבלנות. הדבר הזה ימשיך הרבה זמן, ואם אתה לא רוצה לריב איתי כל החיפוש שלנו, שיכול להימשך שנים, עדיף שתבין שאם הייתי מרגישה איפה כל הרסיסים, הייתי מתבלבלת כל הזמן."
היא שמה לב במורת הרוח על פניו של אינויאשה, אבל ההסכמה החרישית שלו גרמה לשקט במשך שארית היום.
כלומר, בערך.
לקראת הערב, קגומה החליטה להתיישב על האדמה לצד עץ. רק יערות ראו לאחרונה. היא התחילה לדאוג שמה יאזול האוכל הפעוט שארזה והיא תצטרך להתחיל לחיות על… משהו. בלי סחורה כלל. בלי כסף.
ואינויאשה… כנראה יהיה בשלו. ידאג לעצמו. בחוזה המטאפורי שלהם אף אחד לא אמר שהוא אחראי להאכיל אותה.
"אנחנו לא מתקדמים, אני יודעת," היא אמרה, השקט של היער מפריע לה לאחר כרבע שעה של ישיבה. "אבל אל תתמרמר."
"אני לא מתמרמר." קרא אליה ממרומי העץ שהתמקם עליו ללילה.
"זה מה שעשית עד היום." השיבה וקלטה שהיא הזדקפה, נעמדת ממש מול גזע העץ שאינויאשה נח עליו. היא פתחה את הפה שלה כדי לומר משהו, אך התחרטה וסגרה אותו.
"מה?"
"שום דבר."
היא נשענה על העץ שאינויאשה ישב עליו בגבה, ואז החליטה לעבור לעץ אחד, היא התהלכה לעץ הקרוב, נשענת עליו ויושבת למרגלותיו.
היא הרגישה את העיניים של אינויאשה מלוות אותה לשנתה. והיא פשוט יכלה להרגיש שהוא רוצה את קיקיו במקום בו היא נמצאת.
קגומה התעוררה בבעתה כשהרגישה שמץ של מגע על ידה. עיניה נפקחו בבת אחת וזוג עיניים זהובות מילאו את ראייתה.
אינויאשה.
היא הייתה מזנקת אוטומטית אם אינויאשה לא היה מרתק אותה לעץ, אחרי שמפלצת איימה לקרוע אותה לגזרים.
לא. לא מפלצת. שד. היא הייתה אמורה להתרגל לזה כבר. אין מפלצות, זאת לא מעשייה.
השד הנוכחי היה הרסני כמעט כמו אינויאשה עצמו. אולי אפילו יותר. אבל, מצד שני - קטן יותר מאינויאשה; בגודל, נטו. מבריק בשחור מתכתי מוזר למראה, מעוגל. נראה מעט כמו… קיפוד?
קגומה תהתה מהם קיפודים, ולמה עלה לה לראש אחד כזה.
אינויאשה, אחרי שמשך את קגומה על גבי אחד מהעצים, ירד ממנו בזינוק והתנפל על היצור. משסף את דרכו בעזרת ציפורניו הארוכות. אבל הציפורניים שלו נחסמו בידי המגן המוזר סביב היצור, שנדמה להיות חסין בצורה משונה, החוזקה של התנופה של אינויאשה - המהירות שבה הטיח את היד שלו - גרמה לכך שנהדף מהר יותר אחורנית ככל שהגביר את המשתנים האלה.
היצור פשוט נותר שם, מקופל בתנוחה שלו, עד שהתחיל להיפתח, באיטיות. חושף ידיים קטנות עם טפרים - שנראו שהיו יכולים להתקפל - באורך מטר לכל הפחות. עיניו נצצו באדום נוגה שהשתקף באוויר סביבו וטושטש מעט סביבו, וסנוור את אינויאשה. קגומה יכלה לראות - היצור הזה היה יצור שהיה בנוי כולו להגנה. מבנה שמיועד להגן עליו מכל מקום.
אינויאשה, שהסתנוור מעט, בעקבות עיניו החדות פנה כמה צעדים אחורה, היצור התקדם לעברו, ולמרות שהיה קטן למדיי הוא נראה לקגומה מעט מאיים. היא מיהרה להוציא את הקשת מאמתחתה וכיוונה חץ לעבר היצור. ואז היא ירתה.
ונותר שביל סגול; טביעות, מאחורי השובל באוויר של החץ שלה, ששיפד את היצור על האדמה.
אינויאשה הביט לעברה. "יכולתי לטפל בו." אמר.
קגומה חייכה. "אני בטוחה."
הוא החמיץ פנים והזיז את פניו ממנה.
"אה. רגע. אתה יכול להוריד אותי מפה?" היא שאלה. "אני לא טובה במיוחד עם עצים… אני חושבת שאם אני אנסה אפול ואזיק לעצמי."
אינויאשה לא החמיץ את הנקמה הקטנה שלו. "אני בטוח שתסתדרי."
קגומה לא הסתדרה כמו שהוא חשב. הוא בהה בה בגיחוך כשניסתה, בצורה מגושמת למדי, לעבור מהענף אל הגזע.
כשזיז אקראי שרט את ידה - התנהגה בטיפשות לכל הדעות ושמטה את אחיזתה. היא נפלה אוטומטית ואינויאשה, שליבו זינק לשנייה, קפץ קדימה ותפס אותה בצידי ידיה כך שהייתה קצת מעליו כשמתח את ידיו, ראשה מעל ראשו והבל פיו על פיה.
עיניהם הצטלבו, והוא הרפה ממנה באחת, מבויש. היא נפלה על הרצפה. קגומה נאנחה בכאב, עוצמת את עיניה ואז פקחה אחת מהן בכאב, דוק של דמעות של כאב קל הופיע עליה.
"תודה." אמרה, סרקזם נוטף מקולה.
אינויאשה נחר בבוז והסתובב. "אין בעד מה."
(קיקיו)
אינויאשה הביט בבת האנוש, בוהה בה בדממה. בת האנוש הלכה לאיטה, שקיות שחורות מתחת לעיניה, והיא הייתה פשוט חסרת שליטה. זה היה כבר לילה… שלישי שלא ישנה בו? הוא לא ממש ספר. הוא לא רצה לחשוב אפילו לשנייה לאיזה תוצאות גרועות בת האנוש המטומטמת עשויה לגרור אותו.
"בת אנוש. את לא מתכננת לישון?"
"נראה." היא השיבה, מפהקת. "אני לא עייפה."
הוא משך בכתפיו. אומנם הנערה הזאת חשה ברסיסים, אבל היא רק עושה את המסע מעט קל יותר. הוא יסתדר גם בלעדיה, היה בטוח. בעיקר בלי החולשה שלו, שהופקדה בחלקה אצלה.
"איך קיקיו הייתה?" השאלה של בת האנוש הייתה מפתיעה לאינויאשה. האחת שהייתה דומה לבת האנוש כל כך, למה שתשאל עליה? הוא יכל לחשוב ששתיהן היו אחיות. למרות שאחותה האמיתית של קיקיו הייתה זקנה כעת, מאוד.
"למה את שואלת?"
"כי אני רוצה לדעת את זה."
"את מכירה את אחותה. היא לא סיפרה לך עליה?"
היא הסתכלה לעבר העצים שהסתתר בהם, מבטה עייף ומלוטש. "רציתי לשמוע את זה מפני האחד שאהב אותה."
"אני לא אהבתי אות - "
"אתה יכול להתייחס לזה ככל מה שגורם לך להרגיש בנוח. אני מאמינה שאהבת אותה, ואני לא מבינה מה קרה בסוף."
הוא הסתכל עליה במבט נוקב. "זה לא ממקומך לדעת."
בת האנוש נאנחה. והמבט שלה, המיואש, לא התאים לפנים דומות לקיקיו, הוא לא התאים לקיקיו. קיקיו הייתה שלווה, רגועה, בעלת הבעות יחידות. חיוך, אדישות, זעם. לא יאוש. השיער השחור של שתיהן אולי היה באותו צבע, אבל לא באותה צורה, והעיניים של שתיהן הביעו סיפורים שונים.
"אני קיקיו, לפי קאדה, אחותה. לפי היכולת שלי." היא פתחה. העיניים החומות שלה מאבדות מחיותן. "הנשמה שלה. גוף זהה לשלה. זאת אני. קיקיו. ואני לא ממש מחבבת את קיקיו, למרות שאף פעם לא הכרתי אותה. אני לא רוצה לשנוא את עצמי, אז אני רוצה להכיר אותה, כי אני מתקשה להאמין שאפשר להכיר מישהו באמת, ולשנוא אותו."
אינויאשה שתק לשנייה, ראשו קודח. יש אפשרות שהאנושית שלמולו היא קיקיו. קיקיו האמיתית. ואם רק יעזור לה להיזכר, היא תהיה שם שוב.
אבל קיקיו בוגדת. ואין לו טעם בה.
"אני לא רוצה לומר לך כלום."
היא הביטה בו, מבטה מפציר. "לא אכפת לך יותר מקיקיו?"
המשפט הזה, שנפלט מפיה של זרה מוחלטת, הרתיח אותו. "לא אכפת לי אם את קיקיו או לא. כי קיקיו הייתה כלבה בוגדנית, וזה הכל. עכשיו, תמשיכי ללכת כדי שנמצא כבר את הרסיסים האלו ואני אקבל הזדמנות להרוג אותך."
בת האנוש ממש לא הייתה מרוצה, והוא יכל לראות את זה, ולפתע, היא נראתה בדיוק כמו קיקיו, כאילו היא לפתע שינתה את צורתה אליה.
ולמולו, באותו הרגע קיקיו סובבה את גבה אליו והמשיכה ללכת, בדיוק כמו שעשתה לפני חמישים שנה.
"עייפה." היא אמרה. "אני עייפה."
השקיעה כבר ירדה, והם פשוט הלכו והלכו. למעשה, היא הלכה, הוא פשוט דילג על העצים, מחכה שהיא תעצור למנוחה, או שינה.
"אז לכי לישון." אמר כמובן מאליו. היא התלוננה על דברים שיכלה לשנות בהינף יד. מטומטמת.
"אני לא רוצה לישון." היא אמרה, והתיישבה בכבדות למרגלות עץ אקראי. "אני לא מרגישה בטוחה."
אינויאשה שתק. אם היא לא מרגישה בטוחה, שלא תרגיש בטוחה. זכותה. ואם זה יגרום לה להתמוטט זאת אשמתה בלבד.
אבל נראה כאילו הייתה כל כך עייפה שלא הצליחה לעמוד בזה. העפעפיים שלה רפרפו, ולא היו פתוחים לחלוטין. השקט ששרר נתן לה תירוץ. כעבור דקה היא כבר ישנה, נשימותיה החרישיות נפלטו מפיה, כל כך נמוכות שרק בזכות השמיעה המעולה שלו הצליח לשמוע אותן.
אנויאשה הסתכל עליה דקה ארוכה ממרומי העץ, ולבסוף לא הצליח לעצור בעדו. הוא זינק מהעץ, ואז התייצב והתהלך לעברה, העיניים הזהובות שלו מעכלות כל חלק ממנה, הוא שאב את ריחה. לא. זה לא היה לחלוטין הריח של קיקיו, הוא היה מעורבב בעוד ריח. למרות שזה היה ריח נעים - כלומר, מזעזע.
השיער שלה, העיניים שלה. הצבעים היו זהים, והצורות היו שונות. השיער של קיקיו היה חלק לחלוטין, ולמגע הוא הרגיש כמו משי. הוא הושיט את ידו אל שיערה המסולסל מעט של הנערה. הוא לא הרגיש אותו דבר.
העיניים שלה - הצורה שלהן הייתה שונה. של קיקיו היו מלוכסנות בעדינות, בעוד שלבת האנוש הזאת הן היו מלוכסנות במעט גסות. לא שהיא לא הייתה יפה - כלומר, היא הייתה ממש מכוערת. הוא הסתכל עליה, ולמרות כל השוני ביניהן, הוא ראה את קיקיו. בתווי הפנים, בצבע העיניים והשיער, בגוף הדקיק.
ולמרות זאת, הבחורה מלפניו לא יכלה להיות קיקיו. ואם היא קיקיו, הוא לא רצה עוד דבר חוץ מלהרוג את קיקיו, והוא החליט שימתין עד הסוף, הוא יעזור לה, ואחרי שתעזור לו הוא ייפטר ממנה. כן, זה העונש הראוי לנשמה של קיקיו, והוא קיווה שהיא לא תתגלגל שוב. הוא לא רצה להתמודד בפעם השלישית עם גלגול של הכלבה האנוכית הזאת, בת האנוש המקולקלת.
קגומה הסתכלה על אינויאשה, מחוץ לגוף שלה, נשמתה משוטטת בחלומותיה. היא ידעה מה היא רואה לפתע - היא הרגישה כאילו היא יודעת מה הוא חושב.
היא תהתה אם איכשהו תוכל לקחת את השנאה הזאת למקום חיובי. "זה אומר שאכפת לו"? או "מוסיף עניין למסע"? היא הייתה קצת המומה בנוגע לשנאה הזאת. הוא תיעב אותה, הוא פשוט תיעב אותה ואת עצם קיומה מהבסיס. הוא היה מחליף אותה, כל שעה, כל יום. היא ידעה שרצו להחליף אותה בקיקיו, ומעולם לא האמינה ששנא את קיקיו, אבל הוא היה כל כך קבוע במחשבה של ההחלפה שלה, שזה היה מדאיג.
"מה את מתכננת לעשות עכשיו?"
"אה?" היא הסתובבה למשמע הקול.
למולה היא הופיעה; האחת שהכאוס הזה בנוי סביבה. קיקיו. קגומה יכלה להרגיש ולדעת - זאת קיקיו. היא ידעה את הקשר הבלתי נקטע ביניהן.
אומנם קגומה לא הייתה מכוערת, אבל קיקיו הייתה יפה ממנה פי כמה, כל חזותה הייתה אצילית, עמידתה זקופה ומבטה מקפיא. שיערה שחור כשל קגומה, עיניה חומות כשלה, עורן בצבע זהה. קיקיו הייתה גבוהה וחדה במבטה ובשפת גופה.
"קיקיו."
הכוהנת הנידה בראשה לשלילה. "אולי אני נראה כמו קיקיו, אבל אני לא קיקיו."
נראה? קגומה הביטה בה. "את חייבת להיות קיקיו." היא אמרה, ואפילו לא עצרה לחשוב כמה אידיוטי זה היה - להצהיר שמישהי היא אדם אחר. "את פשוט - הקשר בינינו."
"בקשר בינינו אין שום קשר לקיקיו. אני יצור אחר."
"מה את...ה?"
"תת המודע שלך. לבשתי את הצורה הראשונה שעלתה במוחך." קגומה ניסתה לחשוב מהו תת מודע - ואיכשהו, היא ידעה מה זה. היא באה לפתוח את פיה, אבל הוא קטע אותה. "אני פה כדי להחזיר את הזיכרונות שלך."
רק עכשיו? חשבה.
"כן." ענה, היא קפאה בהפתעה בתגובה לו. "קרה משהו, סוף סוף, את מתקרבת בצעדי ענק למציאה." הוא הסתכל על הפנים שלה, וידע בדיוק מה לומר הלאה. "את יצאת למסע המיוחל. כן, הוא היה עתיד לקרות." שוב, ענה מבלי שתשאל.
"אבל - " הקדימה אותו, לפני שיענה מבלי שתשאל. " - איך אתה פה? אתה… תת מודע. אתה לא אמור להכיל בתוכך זיכרונות?"
"נלקחתי, ביחד עם הזיכרונות שלך. כלומר, חלק גדול ממני."
קגומה ממש בלעה אותו במבטה. קיקיו, שבתוכה היה אופיו של… גבר. לא, לא גבר, לתת מודע לא היה אפיון מגדרי. קיקיו הייתה לא מוגדרת. היא הסתכלה על קיקיו, ותהתה אם ככה באמת נראתה.
"כן." ענה לפני ששאלה.
"איך אתה יודע?" היא לא רצתה לשאול איך ידע את השאלה ההיא.
"את ראית את קיקיו. פעם אחת."
קגומה קפאה לשנייה. בהתחשבות בעובדות, קרה דבר כזה - קיקיו הייתה גדולה ממנה בשנים רבות, והיא מתה בערך שלושים וחמש שנה לפני שנולדה. כל העניין שלה נפגשת עם קיקיו… "זאת סתירה." השלימה את מחשבותיה בקול.
"אין לי תשובות."
"מה זאת אומרת אין לי תשובות?"
"אמרתי, חלק גדול ממני נלקח. נשארו בי רק זיכרונות רחוקים מטווח יד. קיקיו היא אחד הזיכרונות הראשונים שלך, אבל, אין שום הסבר של מה שקרה אחר כך. נלקחת בידי גבר, ומעולם לא נפגשתם שוב."
היא תהתה מה לעשות עם המידע החדש הזה, ובמהרה הבינה שאין דבר שהזיכרונות האלו, מינקותה, יוכלו ללמד אותה, אומנם יהיו אנשים, אבל אם רובם יהיו במצב שהיו לפני חמישים שנה, למרות שהתקשתה להאמין שזאת הייתה באמת קיקיו, זה לא ישנה דבר, היא לא תגלה שום דבר. מצד שני, הייתה סקרנית לגלות את הדברים האלו - זיכרונות, שברירים שלהם, אולי תוכל לראות אותך.
"אני יכול לעזור לנפש שלך, אבל לא לך, פיזית." אמר המודע.
"זה הופך אותך לא מועיל." היא חשבה על הרסיסים, והיא חשבה על הזיכרונות שלה מימים מאוחרים יותר - הם היו שווי ערך בהשוואה לזיכרונות כל כך מוקדמים, בהם לא ידעה דבר. היא הרגישה לפתע מנותקת, היא לא רצתה לראות אפילו פיסה מהזיכרונות מינקותה, ותהתה למה הרגישה הסתייגות כל כך גדולה מהם. אולי כי היא לא הייתה אמורה לזכור אותם מההתחלה.
קיקיו הזעיפה פנים, מביטה בה בזעם. "את טועה, גברת צעירה. הזיכרונות הראשונים שלך שווי ערך. כי את עשויה להיקרות באנשים האלו עכשיו."
קיקיו הייתה מבעיתה. כשהיא זעמה, כל הפנים שלה תפסו ארשת שונה לגמרי. או, שזאת הארשת שתפס תת המודע שלה והלביש על הפנים של קיקיו. "אני פה כדי לעזור לך. תשתמשי בי. אם אוכל, אפילו אשמש לך חברה טהורה ותו לא." הקול הפך לגברי, ולמול עיניה, קיקיו הפכה לאינויאשה בשניות אחדות, צבע שיערה וצורתו השתנו לשיער הכסוף, הארוך והפרוע של אינויאשה, גם כן עיניה הזהיבו, תווי פניה ומבנה גופה הפך ממבנה אישה למבנה גבר, בנוסף לאוזני הכלב לראשו של אינויאשה ולטלפיים לידיו.
הארשת השלווה לא התאימה לו, היא הייתה חייבת לציין. וזה גרם לה לעלות חיוך קטן.
"למה שינית צורה לאינויאשה?"
"נראה כאילו לא הרגשת בנוח עם קיקיו."
קגומה השתתקה.
"בואי נחזור להתחלה." דיבר. "נראה שאת אבודה. מה את מתכננת לעשות?"
"להמשיך לשוטט, אני מניחה."
"אני חייב להזהיר אותך." אמר תת המודע. "סכנה מתקרבת."
"מה?"
אינויאשה הזעיף פנים, והמבט הזה היה מוכר, אז היא לא נבהלה. "סכנה מתקרבת. כרגע."
קגומה פקחה עיניים לרווחה. "מה? מי זה?"
הפנים של אינויאשה התעוותו בצורה חייתית, הוא הסניף את האוויר. "סשומארו."
"מה - מי?"
"אחי."
קגומה תהתה איך תת המודע שלה יודע מי זה סשומארו, ולמה הוא מתייחס אליו כ'אחיו', ואז הבינה שתת המודע שלה מחכה את אינויאשה, שברקע, מחקה את תנועותיו המדויקות.
ואז היא התעוררה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 9 שנים ו-10 חודשים הווו, סאשו! ביני <FONT COLOR=074953>
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים וואו. מוּמוּ
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים תודה! D: אנג'ל
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים הממ, לא. מוּמוּ
זה היה ככה כבר מלפני הרבה זמן, מישהו טע הוקרא לך ככה והחלטתי שזה נשמע חמוד. זהו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים הו טוב נוXD לא ממש אכפת לי D: אנג'ל (ל"ת)
-
-
-
-
