פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1623 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-8 חודשים אמנזיה - פרק 1 אנג'ל
אז שוב - שלום אנשים. יהו פרק ראשון וזה. אז הנה הקטע של הפאנפיק, לאנשים שלא קראו את הפרולוג. זה פאנפיק מבוסס אנימה שהמטרה שלו להתחיל הכל מההתחלה, והמטרה היא לגרום גם לאנשים שלא רואים אנימה ובמיוחד את לא האנימה המדהימה הזאת להבין את הפאנפיק, ואולי גם לרצות לראות אותה D:
הנה קישור לפרולוג, למי שלא קרא אותו - http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=320338#noteId_320338
והנה הדבר הזה של טרום-פאנפיק:
שם הכותב (נכון לכאן, כינוי): להלהלה אנג'ל.
שם היצירה: אמנזיה.
דירוג: נראה לי ש PG, על קללות ואלימות. האלימות לא קריטית, אבל מפורטת, אני לא חושבת שהיא במצב כזה מזעזע, אבל אם יש לכם משהו נגד אלימות כדאי שתוותרו :O
פאנדום: אינויאשה.
שיפ/דמויות ראשיות: לעת עתה אלה אינויאשה וקאגומה.
שיפ - לעת עתה ג'ן. כמובן שיהיו את השיפים הרגילים.
ויתור זכויות - כל הזכויות למיניהן על כל הדמויות שייכות לרומיקו טקהאשי המהולל. אלא אם כן אני אצור דמות. ואז אני אודיע לכם.
הערות: אז הנה. הכל באנימה מתחיל מההתחלה. אז לאלו שלא ראו אותה לא תהיה בעיה.
הקדמה: אנחנו בתקופה הסנגוקו ביפן (מאמצע המאה החמש עשרה עד תחילת המאה השבע עשרה), תקופה בה, מסתבר, קיימים שדים. אז בעוד השדים האלו שורצים כמעט בכל פינה, קיים קרב בלתי נגמר על כוח בין השדים לבין בני האדם.
נערה מופיעה, למרגלות באר בה בני האדם משליכים עצמות שדים מתים, רק עם הבגדים לגופה והנעליים לרגליה. הכוהנת במשלחת שמגלה אותה, מזהה אותה כגלגול נשמתה של אחותה המנוחה, קיקיו. כוהנת רבת עוצמה שמתה לפני חמישים שנה.
בתקופה ההיא, אבן, ושמה שיקון נו טאמה, שמחזיקה בתוכה כוח אדיר, היא מקור למלחמה. האבן נעלמה לפני חמישים שנה. ועם הנערה, היא הופיעה שוב.
~~~
עברה שנה מאז, והיא הייתה בודדה כתמיד. או לפחות כמו שהייתה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא התיישבה לצד הנער שד כהרגלה והתבוננה בו, היא סקרה את תווי פניו, תהתה מה יקרה אם תשחרר אותו ואיך הבשר שלו לא מרקיב, כששמעה צעדים קלים מתקרבים. אחרי ניסיון קרבות של כמעט שנה, היא שלפה את אחד החצים מפח החצים שלה והקשת והחץ היו מכוונים לקרבת המקום.
זאת הייתה קָאֶדֶה. היא דידתה לעברה והביטה בה בשפתיים פסוקות מעט, מבטה מדלג ממנה אל הנער-שד.
"את דומה יותר לקִיקְיוֹ משחשבתי, ילדתי."
היא הניחה לנשק והביטה ביצור. "הוא פשוט… לא יודעת." מלמלה. "גורם לי להרגיש טוב יותר, אני מניחה."
"זה מוזר." קבעה הקשישה והתיישבה לידה.
"ולמה זה?"
"כי הוא זה שרצח את הגלגול הקודם שלך."
מבלי לכשול בלשונה, היא דידתה למשפט אחר. "אני לא חושבת שקיקיו היא הגלגול הקודם שלי, קאדה-סאמה."
"הממ?" הקשישה בפירוש הופתעה. "למה?"
היא התרגזה כשהחליטו מי היא הייתה, מבלי להכיר אותה. הדמיון בינה לבין קיקיו המנוחה לא יכל לומר יותר מידי. היא הייתה בטוחה שמשהו פשוט לא בסדר, כשתלו עליה תווית והחליטו מי היא. על שם, בשבילה, חסרת השם. והדביקו לה שם אחר במקום השם שההורים שלה בחרו לה.
אבל היא לא ידעה איך להסביר את זה כראוי מבלי להתפרץ.
"היא יותר מידי…"
"יותר מידי?"
"יותר מידי זרה."
"היא מתה. היא לא יכולה להיות זרה לך, ילדתי."
היא הנידה בראשה לשלילה. "את… את לא מבינה."
קאדה משכה בכתפיה והביטה בשד נער. "כל עוד את לא חושבת לשחרר אותו, זה בסדר."
"הוא..." היא קימטה את גבותיה. "לא מת?"
הקשישה הנידה בראשה לשלילה.
"איך הוא לא מת?"
"ילדתי, את לא ראית את יכולת הסיבולת של השדים?"
"הא." מלמלה. "אבל הוא לא רק חצי?"
קאדה-סאמה הנהנה. "אבל פה נכנס עץ הגוֹשִנבוּקוּ לפעולה."
"עץ… הגושיבונקו?" אמרה מידית, בטוחה שאם לא תאמר אותו בפיה היא תשכח.
קאדה הצביעה על העץ. "עץ הזמן. אם את רוצה לקרוא לו כך. מבחינתנו, מאז שקיקיו נה-צ'אן שיפדה אותו על העץ עברו חמישים שנה. אבל בשבילו לא עבר הזמן בכלל. הבשר שלו לא הרקיב, הלב שלו אפילו לא הפסיק לפעול. הוא פשוט בתרדמת ארוכה שתיגמר ברגע שיעירו אותו - אם יתלשו את החץ."
"קיקיו שיפדה אותו?" קיקיו הייתה קדושה בעיניי הכפריים. היא לא יכלה אפילו לקשר אותה לקרב. "באמת?"
הכוהנת הנהנה.
"היא נשמעת דיי קשוחה."
קאדה צחקה את הקול החלוד מעט שלה. "האמת שלא. קיקיו הייתה רכה ומתוקה."
היא בהתה בנער-שד ולא הבינה מה יכל לקרות ששיבש את מערכת היחסים בינו לבין קיקיו. "אז מה קרה?"
"הוא, אִינוּיאָשָה, רצה את השיקון נו טאמה."
"שיקון…" משהו צלצל מוכר בשם. "נו טאמה?"
"אבן ארבע הנשמות."
"מה… מה זה?"
קאדה הרכינה את ראשה. "אנחנו לא מרבים לדבר על זה."
"למה?" ברגע שקאדה אמרה את השם של הדבר הזה, הנערה רצתה לדעת מה זה.
"פשוט ככה." הזקנה כחכחה בגרונה, אבל כשנתקלה במבטה, הסבירה לבסוף. "זאת אבן קדושה שכוהנת קדומה ושמה מידוריקו, כלאה את נשמתה ואת נשמתו של שד בתוכה. היא הייתה כל כך עוצמתית וחזקה. האבן תמיד התגלגלה מיד ליד - וכולם רצו לנצל את הכוח שלה."
"אז מה קרה עם האבן?"
"האבן הגיעה לתושבי הכפר שלנו, וקיקיו נה-צ'אן החזיקה בה."
"אז הוא רצה את האבן, אבל היא ירתה בו את החץ?" היא הביטה בקאדה בבלבול.
קאדה הנידה את ראשה לשלילה. "זה פשוט בניגוד למה שקיקיו נה-צ'אן ואינויאשה עברו."
"מה זאת אומרת?"
"אינויאשה ניסה להשיג את האבן מקיקיו, אבל היא הצליחה תמיד לחסום אותו. הוא היה נמהר. אבל…"
"אבל…?"
"היא ואינויאשה התחילו להכיר זה את זה."
היא מצמצה בהלם, לא ממש צפתה את זה. "ואז?"
"הם התאהבו, וקיקיו רצתה להפוך את אינויאשה לבן אנוש בעזרתה של האבן."
היא קמטה את גבותיה. "אז מה השתבש?"
קאדה לקחה נשימה עמוקה. "ביום בו הם התכוונו להפוך את אינויאשה לבן אנוש, הוא התנפל עליה וניסה לחטוף את אבן ארבע הנשמות. הייתה סערה ביניהם והוא פצע אותה קשה. אבל, מסתבר שמישהו הביא את האבן למקדש במטרה להציל אותה. לא ידוע מי. לאחר מכן אינויאשה היה שם, צוחק וצורח ומנסה לקחת את אבן ארבע הנשמות. הוא הצליח לחטוף את האבן."
היא יכלה לראות לאן זה הולך. "אז קיקיו הייתה בערך פה, יורה בו את החץ…"
קאדה הנהנה. "ושיפדה את אינויאשה אל העץ, והוא הפיל את האבן, היא חטפה אותה והתברר שהיא גססה." קאדה נשמעה עצובה בבירור. "לאחר מכן, היא ביקשה ממנו לשרוף את האבן עם הגופה שלה."
"אז קיקיו והאבן עברו מהעולם." אמרה.
"אני לא בטוחה בזה," אמרה הקשישה.
"ממ?"
"אני חושבת שאת גלגול נשמות של קיקיו."
"אז האבן עברה מהעולם."
"אני חושבת שהאבן התגלגלה ביחד איתך, אולי אפילו לתוך הגוף שלך."
"מה גורם לך לחשוב ככה?" שאלה.
"יש לך את ההילה שלה."
היא עיקמה את ראשה. "האבן. או של קיקיו?"
"את שתיהן." קבעה הקשישה אחרי דקה. "ביחד."
לאחר דקה של דממה, היא שברה אותה. "קאדה-סאמה?"
"כן?"
"אוכל קצת זמן לבד?"
"כמובן." הנהנה הזקנה. "את בסדר?" שאלה לפני שהלכה.
היא הנהנה. "בסדר גמור, קאדה."
היא הייתה לוחמת. לכן, כשהשדה התקיפה בלילה, היא הייתה הראשונה לקום והראשונה להצטייד בנשק - החצים שלה.
אבל היא לא הייתה מוכנה לשדה בסדר גודל כזה.
היא הייתה שדה מרבת רגליים, עם פלג גוף עליון חשוף של נקבה בת אנוש בסדר גודל רגיל, ופלג תחתון של מרבה רגליים שהגיע לקוטר של חמישה מטרים לפחות, להערכתה.
והיא צרחה.
ולא צרחות כאלה שקוראות לעזרה, אלא צרחות מלחמה. כאלו שמביעות קריאה לתיגר. והן היו צורמניות וגבוהות וכואבות. וכל מה שהיא רצתה לעשות היה להתפתל ולבכות.
במקום, התעשתה, שלפה את החצים וירתה בה. אבל היה בשדה משהו. השדה, שהייתה מוקפת באור שחור, הבהירה לה לפעם אחת ולתמיד מהי הילה, ושאולי קאדה-סאמה לא טעתה בהשערתה.
השדה הייתה אסון; היא הבעירה שלוש שריפות באזורים שונים של הכפר, וריסקה עשרה בתים. וכשירתה חצים לעבר השדה, הם הוטחו בחזרה אליה, בחוזקה.
הכל, התחוור לה, היה רק בגלל התחמקותה שלה ממנה. ולקח לה זמן להודות ולהבין שזה בגללה, שזאת היא שהיא רודפת אחריה. ובגלל החוש שאמר לה להגן על הכפר, היא החליטה שזה מספיק, וזינקה בריצה. לאן? לא היה לה מושג. היא רצה על עיוור, מסוחררת מרוב אדרנלין. השדה דהרה אחריה במהירות, מטיחה את פלג גופה התחתון באדמה ומטיחה שוב ושוב אותה כמה מטרים קדימה. היא עדיין נאחזה בחצים ובקשת ונשכה את שפתה התחתונה כל פעם, והמשיכה לרוץ קדימה.
לפני שהיא שמה לב, היא פגשה בעץ הגושיבונקו, והנער-שד, אינויאשה, חסר ההכרה הופיע. ואז שוב פעם, היא הוטחה קדימה, ישירות אל העץ ואל הנער. היא נאחזה בקימונו האדום שלו כאילו היה גלגל הצלה כשזנבה של השדה נכרך סביבה.
היא עשתה הכל. משכה בשיערו הלבן הסמיך, בקימונו שלו, בידיו. היא פשוט לא הצליחה להישאר במקום.
ומבלי לשים לב, היא עשתה את זה. מושיטה את ידיה קדימה בטירוף ומנסה לא להימשך אחורנית.
היא תלשה את החץ.
אפילו השדה העוצמתית נרעדה כשהנער התנועע וגלי אנרגיה של ההילה הסגולה שלו הדהדו סביבו. מראים איך החיים חוזרים אליו, הכל הרגיש כאילו הוא קרה באיטיות מורטת עצבים. היא הרגישה את הלב שלו, מתחיל לדהור תחת כף ידה, פעימות הלב שלו המשיכו להאיץ, נשיפות יצאו מפיו, ונבלעו בו, והוא נשמע כמו אדם על סף מוות, ולפתע, הנשימה שלו הפכה שקטה ופעימות ליבו האטו והפכו טבעיות עד שעיניו הזהובות נפקחו והביטו בפניה.
"קי...קיקיו?" זאת הייתה המילה הראשונה שלו. רכה וצחה. ואז פניו התקשחו. "קיקיו? מה את עושה פה?"
"אני…" מלמלה ונאחזה בקימונו שלו כשהשדה חזרה למשוך. "לא קיקיו."
"שקרים!" אמר, מתעלם לחלוטין מהשדה ומהעובדה שהיא נאחזת בו. "הריח שלכן זהה! את נראית כמוה!"
"אני לא היא!" טענה.
אוזנו התנועעה לרגע, ואז הוא רחרח לרגע את האוויר. לאחר עוד רגע, חייך בתאוותנות. "אני מרגיש את אבן ארבע הנשמות. היא מגיעה ממך, אשה?"
"אני לא יודעת!" אמרה, מושכת שוב את הקימונו שלו. "עכשיו אשמח אם תעזור לי. כי שדה מתפתה לעכל אותי."
ניצוץ הבנה הכה בו, ומשום מה, הוא נאחז בה, ידיו נכרכו סביב מותניה ומשכו אותה אליו. היא לא הייתה טיפשה, היא ראתה שזה לא היה כי ביקשה. היה בעיניים שלו משהו מסוכן ותאוותני. היא החליטה שתטפל בבעיה הזאת אחרי שתטפל בראשונה - הרי היא השדה.
"שחרר את הנערה, חצי שד." אמרה השדה. "השיקון נו טאמה היא לא בשביל חלשים."
היא שמעה אותו נוהם, והאמת, תהתה מי באמת החזק ביניהם - הוא, שמשך אותה אליה בקלות, או השדה, שמשכה אותה סנטימטרים אחדים בלבד אחרי מאמץ ארוך.
"אני חלש?"
"בהחלט." השליכה השדה.
"הא, כן?" שאל אינויאשה בשחצנות.
השדה חייכה. ההערה הזאת עלתה לו. השדה משכה אותה בעוצמה בעזרת פלג גופה האנושית ושחררה אותה מאחיזתו של אינויאשה, ופלג גופה התחתון נכרך סביב העץ ואינויאשה. וכל זה לקח שניות אחדות בלבד.
השדה גיחכה והשליכה אותה באוויר, כאילו לרכך את בשרה לפני שתבלע אותה. היא הביטה באימה על השדה, שפתחה את פיה לרווחה לקראתה, וכשהחלה לנחות, צורחת, השדה שלפה את שיניה ונגסה בידה, והשיניים שלה היו הדבר היחיד שמנע ממנה התרסקות של כמה מטרים. עורה נקרע מעליה. היא צרחה בחוזקה כשהשדה חקרה את בשרה ולבסוף שחררה אותה. היא נחתה מרחק נמוך יותר, על הגב שלה. לאחר התיישבה ונאנקה בכאב כשידה הימנית נגעה בידה השמאלית, הפגועה, חתיכת בשר נתלשה ממנה.
"השגתי כמה מהם!" צחקה השדה, ודבר מה סגול, זוהר ושבור נראה בפיה, נתח קטן מפנינה.
"השיקון נו טאמה." מלמלה בקול יודע והניחה יד על הפצע שלה. הוא צרב, היא נשכה את שפתיה. היא חשבה בקדחנות. האבן הייתה אמורה להיות… אבן. לא חתיכות קטנות.
השדה התקרבה אליה שוב לאחר שבלעה את הרסיסים, מותחת את פלג גופה העליון סביב אינויאשה תוך כדי מעשה, הלה נאנק וחשף שיניים. "מנוולת." סינן.
כשהשדה תפסה בידה הפצועה, פלטה צרחה קטנה ושנאה את העובדה שהחצים שלה - למרות שלא עבדו - התפזרו כשהושלכה לה באוויר. היא קלטה אחד מהחצים מושלך על הרצפה במרחק מטר לערך ממנה, אבל הוא היה רחוק מידי מטווח ידה.
ואז אינויאשה נזכר להיכנס לספק-קרב ספק-לינץ' שעשתה בה השדה.
היא שמעה אותו נאנק ולכן שתיהן הפנו את עיניהן לעברו וראו שהוא מתפתל בזנבה של השדה. היא גיחכה לאור הניסיונות שלו - אבל הם לא עלו חרס, מסתבר. אחת מידיו השתחררה. לרגע, לא הבינה למה הוא מחייך חיוך כל כך גדול, שחשף זוג ניבים קדמיות-עליוניות שלא שמה לב אליהן כשצרח עליה קודם לכן.
אבל הוא הניף את ידו, החווה תנועת חיתוך כלפי מעלה, וחתיכות מבשרה של השדה נחצו באוויר ונחתו על האדמה.
ואז הבינה למה הוא כל כך מרוצה.
הוא זינק וממשית חטף אותה מידי השדה, מזנק על עץ לאחר מכן. לשנייה או שתיים הוא הביט בה, סוקר אותה.
"את בטוחה שאת לא קיקיו?"
היא הנהנה.
הוא עזב אותה על העץ, זינק זינוק משמעותי לעבר השדה, שצרחה וזעקה ועיניה היו מלאות בצבע סגול זוהר כמו זוג פנסי רחוב.
היא תהתה מאיפה היא יודעת מהם פנסי רחוב כשאינויאשה זינק לעברה ושיסף. רק לאחר דקה היא קלטה שהזנב של השדה שלם שוב - מאחר שהתמקדה בפלג גופה העליון, שעסק בתפיסת אינויאשה בידיו. אבל זה לא עבד לזמן רב. הוא החווה תנועות חיתוך שוב ושוב שהתפזרו באוויר כמין הד זוהר, עד שלא נותן דבר חוץ מחתיכות בשר.
אבל הן זזו, התחילו להתקפל שוב לצורה כלשהי - בשלב מסוים, כשאינויאשה חיפש בין הבשר, היא הבינה שזאת הקליפה של השדה מרבת הרגליים.
הוא שלף חתיכות במהירות מסחררת. וכל פעם שעשה כן, הוא אגר אותן בכיס נסתר בקימונו שלו. היא שמעה שהוא מלמל משהו על אבן שלמה. השדה חזרה לכיסוי שלה כל כמה זמן - ואז הוא שלף את ציפורניו וקרע שוב את בשרה.
בשלב מסוים השדה העלתה אדים והתפוגגה לאחר כשלקח חתיכה. הוא משך בכתפיו, זינק, והיה שוב על הענף, ביחד איתה.
"אני תוהה." אמר, מושיט יד קדימה, "למה את נראית כל כך דומה לה."
היא עדיין הייתה מבועתת מהשדה, שהחרידה אותה. הנשימות שלה האיצו והלב שלה פעם בטירוף, כנראה הייתה בהלם חלקי, והעובדה שהושיט אליה יד, מביט אליה בסקרנות ובלבול מעורבים, גרמו לה להיות עוד יותר מבועתת.
ואז קלטה שהושיט את היד אל צווארה. היד שלו נלכדה סביבה, מחוזקת, הנשימה שלה נקטעה, היא נאבקה לאוויר. ידיה התרוממו אל ידו והוא הביט בה באטימות כשנאבקה באחיזתו בצווארה.
קולות חרחור עלו מצווארה, קצוות עיניה התכהו, היא התחילה לראות שחור בזוויות עיניה. והדבר האחרון שחשבה עליו לפני שכל הראייה שלה התמלאה בשחור זה שרצתה לזכור קצת יותר, לפני שהכל היה נגמר.
אינויאשה הביט בנערה דמוית-קיקיו (זאת קיקיו) כשהיא צנחה בידיו, מחוסרת הכרה (זאת קיקיו), או מתה (זאת קיקיו), הוא לא היה בטוח (קיקיו).
הוא הסיר את ידו מצווארה, וגילה סימני חנק אדמדמים על עורה (זאת קיקיו), הוא הרגיש אשמה מבעבעת בו (זאת קיקיו), אבל נשך את שפתיו בתגובה, זאת הכלבה ההיא, שתקעה אותו על עץ בניסיון כושל להרוג אותו (קיקיו קיקיו קיקיו). אינויאשה התנער ותהה איפה בגופה של הנערה-דמוית-הקיקיו יש רסיסים, כשהיא התחילה לזהור.
זה היה מחזה יפהפה; זוהר סגול נוגה אפף אותה ברכות ולאחר מכן ניתז ממנה הלאה. רסיסים בקעו מהגוף שלה והתפזרו באוויר. בתגובה עיניה נפקחו בבעתה והיא הביטה למעלה, רואה את הרסיסים הזוהרים בוקעים מגופה ושואבים ממנה אנרגיה, שואבים חיים.
לאינויאשה, שמחשבותיו סערו (קיקיו), היה קשה לכמה רגעים להגיב ולקלוט מה קורה שם. ואז הכתה בו הבנה - אלה רסיסי אבן. שיקון נו טאמה. איך הוא לא הבין את זה קודם?
הנערה דמוית הקיקיו הביטה בבהלה במה שקורה בגופה. הבגדים שלה, מוזרים ולא מובנים, החלו להיקרע במהירות באזור השרוולים בעיקר. אבל זה לא היה מה שהכי משמעותי - רסיסים בקעו מידיה ורגליה, מבטנה, מצווארה, מראשה. יוצרים חורים בבשרה ועורה ולאחר מכן התפוגגו. זה נראה כואב, היא נרעדה.
אינויאשה הושיט את ידו במהירות לעבר הנערה, מעל לשטף הרסיסים. אבל הם נורו במהירות כל כך עצומה שחורים נפערו בבשרו ולא מנעו אפילו קצת את הרסיסים בתעופה. ובניגוד לנערה, ידו לא החלימה אוטומטית.
הוא משך אותה אחורה כמו נמנע מאש, משפשף אותה בידו האחרת ומעווה פנים. בדיוק אז שטף הרסיסים נעצר.
הנערה דמוית הקיקיו המשיכה להביט למעלה בבלבול, והוא הביט למעלה גם כן - פנינה סגולה נתלתה למעלה. שניהם ידעו איזו אבן זאת.
הוא תהה לעצמו אם יוכל לקפוץ לשם או לא.
אבל לא היה לו מספיק זמן לתהות. כי האבן החילה להיסדק בפתאומיות ואורות נתזו ממנה. לאינויאשה הייתה תחושה רעה שהוא יודע מה קורה שם.
לפני שהייתה לו הזדמנות, תוך שניות, כבר לא הייתה אבן. לא היה אור. לא היה שום דבר.
"ה… הרסיסים." הנערה אמרה ברעד. "הם מתפזרים באוויר."
אינויאשה הביט בה בבלבול, הוא הסתכל על הסימנים על צווארה, שהחלו לשנות צבע לסגול, ותהה למה היא לא מתה.
העיניים החומות שלה ננעצו בו והוא צמצם את עיניו הזהובות כנגדה. "את עשית את זה, נכון?"
"מה?"
אינויאשה הצביע למעלה, אחד מטפריו מחווה לכיוון האבן שנמוגה באוויר. "את גרמת לזה, נכון?"
היא קימטה את גבותיה בבלבול. "איך?"
"מה איך? את גרמת לזה!"
"לא!"
"אז למה לעזאזל זה קרה?"
"לא יודעת, לא הייתי קיימת כשהאבן הזאת הייתה חופשיה!" אמרה.
"הייתה? הייתי תקוע על העץ ההוא חמש דקות בערך! את בלעת את האבן!"
היא פערה את עיניה בפליאה. "חמש ד - קות? היית שם בערך חמישים שנים!"
"מה?"
קאדה ראתה את הפיצוץ הסגול בשמיים וידעה שזה מבשר רעות. היא וכמה מאנשי הכפר החלו לעקוב אחרי עקבותיה של הכוהנת הצעירה. האנרגיה שהרגישה קודם בחזה יכלה לבשר על אינויאשה. הקשר שלו למשפחה שלה ניכר בה גופנית בכתם בצורת ניב שנכרת על צווארה ונחתם בכישוף. היא חשה כל דבר סביב אינויאשה.
"את בסדר, קאדה-סאמה?" נשאלה שאלה מאחד האנשים מאחוריה. היא הנהנה והמשיכה ללכת.
"מה מה?" היא שאלה, תוהה אם השמיעה של השד למולה ואוזניו החדות לא בעלות אותן מכני-כלב משותפים.
"חמישים שנים." אינויאשה הביט בה לרגע, מצמצם את עיניו. "הבנתי מה קורה פה. את עובדת עליי, מנוולת. היית קיקיו כל הזמן הזה!"
הוא זינק עליה, הפיל אותה מהעץ כשמשקלו נשען עליה ונחבט ביחד איתה באדמה. לעומתה, שהרגישה אז כאילו גבה התפצח לחתיכות, הוא לא הראה שום סימן חולשה כשהתייצב מעליה ומשך את ידו אחורנית כדי לפלח אותה לחתיכות.
בפתאומיות הוטח למטה, פניו נקברות בבטנה בעקבות מילה לא מובנת שנאמרה מפיה של - קאדה? מה היא אמרה? אוסו… אוסוארי?
שב?
למרות העובדה שבאותו הרגע הפנים שלו הוטחו בבטן שלה, והגב שלה הרגיש מפורק, היא הזדחלה מתחתיו כשהתאושש מהפגיעה עצמה ולאחר שנייה שניים מאנשי הכפר משכו אותה אליה מידיה.
"אינויאשה." אמרה קאדה. "אל תפגע באף אחד. הנערה לא עשתה דבר."
הוא הביט בקאדה כאילו חבטה בו - מה שטכנית היה נכון. למרות שהיה מבולבל, ולא הבין מה קרה לפני רגע, הוא פשוט צרח. "אני לא חייב שום תירוצים בשבילך, זקנה! היא תקעה אותי על העץ!"
"הנערה הזאת לא קיקיו." קאדה שמרה על שלווה וקור רוח.
"אז מי היא?" שאל, מביט בה כאילו היא הייתה השטן בעצמו, ואז הסיט את מבטו בחזרה אל קאדה. "אם היא לא קיקיו, מי היא?"
"גלגול הנשמות שלה."
הנערה דמוית-הקיקיו התנגדה לעמדה הזאת.
אחרי שקאדה-סאמה אמרה יותר מאוסוארי אחד, אנשי הכפר הצליחו לרתק אותו ולקחת ממנו, לפי מה שאמרה נערה דמוית הקיקיו, את רסיסי השיקון נו טאמה שבבעלותו, שלקח מהשדה.
אינויאשה השתחל אחרי שתיהן לכפר. היא עדכנה את קאדה בפרטים שזכרה, ואת מה שלא היא ביקשה מאינויאשה להשלים. לא שהוא שיתף פעולה.
"ואז אני התעלפתי ו…אינויאשה?" היא תקעה בו מבט.
הוא החליף איתה מבט זהוב ולאחר מכן הסיט את ראשו בהתרסה, ממלמל "המפפ" קטן.
"בכל מקרה, כשהתעוררתי רסיסים פשוט פערו חורים בעור שלי ויצאו. אני חושבת שהכאב הוא מה שהחזיר אותי להכרה." היא נענעה את הראש שלה כמבקשת לשכוח את ההרגשה. "לא הייתי צריכה יותר ממבט קטן כדי להבין שזאת השיקון נו טאמה. כלומר, השדה קודם - הכל הסתדר."
קאדה הנהנה באישור. "ואז?"
"האבן הורכבה בשמים."
קאדה נעצה בה מבט. "אם האבן הורכבה בשמים, איפה היא עכשיו?"
"זהו, שהיא גם התפצלה בשמים באותו הזמן."
קאדה זקפה גבה בבלבול. "למה?"
"יש לי הרגשה שזה בגלל שהיו כמה רסיסים אצל אינויאשה."
"היי!" אינויאשה נבח. "למה את מאשימה אותי?"
היא נעצה בו מבט. "אני לא מאשימה אותך. אני מאשימה את העובדה שהרסיסים היו אצלך. אחרת הם כנראה היו עולים לשמים והופכים לאבן אחת כמו כל האחרים."
אינויאשה נעץ בה מבט מתריס ולאחר מכן הפנה את ראשו - שוב - בהתרסה. היא בעצמה הסיטה את ראשה ממנו וחיקתה אותו בהשמעת צליל זהה.
בלילה, כשהיו בבקתה רק שתיהן, ואינויאשה הסתלק למקום לא מובן, היא רכנה ליד קאדה והחליטה לחתום את ההחלטה שלה. "קאדה-סאמה?"
"כן?"
"מצאתי… שם."
"איזה, ילדתי?"
היא נעצה בקשישה מבט נחוש ואמרה, "מהיום תקראי לי קָגוּמֶה, בבקשה."
"האור הנצחי." שקלה הקשישה את פירושו של השם. "השיקון נו טאמה?"
קגומה חייכה. "האור שלה אף פעם לא ידעך."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
