זה החלק האחרון
פשוט וכל פעם ששמענו את המילה הנוראה הזאת כולנו התקבצנו בשלשלעות שלנו "דיייי!!!! תפסיק בבקשה!!!!" צעק רון "טוב בסדר בסדר, אבל רק שתדעו שהצרחות האלה ממש טובות, כדי לכם לשמור אותן לאחר מכן כדי שישאר משהו לריגוש האמיתי" התנועה זריזה ומיומנת בעל המטפחת הוציא סכין חדה כתער אשר הייתה טלוייה לפני זה על הקיר, הצמיד אותה לצווראה של ליאור וההבעה המשועשעת שהייתה על פניו לפני רגע נעלמה מיד והתחלפה בהבעה רצינית ביותר שהייתה מזעזעת בו בזמן "עכשיו אחרי שהתבדחנו תתחילו לספר לי את כל מה שאתם יודעים" השקט ששרר בכל פעם מאז שנכנסנו לחדר הזה היה יותר נורא מהקודם, ולדעתי זה היה השקט הכי נורא שהיה עד עכשיו, כי בפעם הראשונה זה לא היה שקט של התלבטות או הפתעה זה היה שקט של הידיעה שאף אחד מאיתנו לא יודע על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה מאיתנו "תקשיב אנחנו באמת לא יודעים כלום, אין לנו שום מושג על מה אתה מדבר..." אמרה טל שהתחילה להתעושש קצת מההלם שהייתה בו לפני רגע "אל תשקרי לי!!!! אתם בטוח יודעים משהו!!! שירה ראתה אותך מפעילה את כוחותייך כשהיית בדרך לכאן!!!" הוא כיוון את כל כעסו אל טל שנסתה להתגונן במצב הזה "אני באמת לא יודעת איך עשיתי את זה!" היא אמרה "תקשיב רגע, אני אומר לך, אף אחת מאיתנו לא יודע שום דבר על הנבואה הזאת שדברת עליה ואנחנו לא קשורים אליה, אין לנו שום מושג על מה אתה מדבר!" אמר רון. בעל המטפחת הצמיד את הסכין שלו קצת יותר חזק על צווראה של ליאור שעד שראיתי קצת דם על צווארה ושמעתי אותה גונחת מכאבים "תעזוב אותה אתה עוד שנייה חותך לה את הצוואר!!!" צעקתי לו "תפסיקו לשחק איתי אני יודע שאתם יודעים!!! אתם לא משאירים לי ברירה ואולי באמת כדאי לי להרוג אותה כדי שתתחילו לגלות לי דברים!!!!" הוא צעק צעקה שהעבירה בכולנו צמרמורת. המראה של ליאור החמיר, היא התנשמה בכבדות והקצת דם הפך למפל שיר על החולצה שלה ולכלך אותה ובעינים שלה ראו עד כמה היא מפחדת ועד כמה כואב לה "הם דוברי אמת, הם לא יודעים כלום, אני יודעת שאתה קורא את המחשבות שלהם ולא רואה דבר. אל תדאג אנחנו נמצא את המידע ואת הנבואה השלמה בדרך אחרת, בנתיים כדי שנשקיע את המאמצים שלנו בלהחזיר אותך לחיים" אמרה לו שירה בקול רגוע מתמיד שלא נראה לי ששמעתי אותה אומרת אותו בעבר. בעל המטפחת נרגע קצת והמבט המטורף שהיה לו בעיניים שכח טיפה (אני מזכיר רק טיפה, אל תחשבו שהוא נראה כמו רוח רפאים רגילה ושלווה, אם אתם יודעים בכלל איך רוח כזאת נראת) הוא הוריד אל הסכין מגרונה של ליאור בצורה דרמתית ואיטית, מה שאפשר לה לנשום נשימה עמוקה שהכאיבה לה ביותר, זה גם לליאור לשמיע צעקה חנוקה שנגמרה מיד עלם מבטו של בעל המטפחת שחזר להיות מטורף כתמיד (אמרתי לכם. די רון וליאור, תפסיקו לכעוס עלי! מה לעשות שאני אמרתי להם וחוץ מזה עכשיו תורי אז אין לכם מה לעשות נגד זה!) "אתם באמת לא יודעים שום דבר מה? טוב אז אם ככה אני לא צריך אותכם יותר, חברו אותם למכונה!!" אתם זוכרים שמקודם אמרתי שכששירה נכנסה אז נכנס איתה אחד מהזומבים שלה? אז עכשיו הגיעה התפקיד שלו, באורך פלא השלשלעות שכלאו אותי ואת חברי נאלמו כמו שהופיעו, אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח להישאר עומד. איך שהשלשלעות התנתקו התרסקנו על הרצפה והזומבי של שירה ועוד כמה שנכנסו כשלא ראיתי תפסו כל אחד מאיתנו והתחילו לגרור אותנו לעבר הדלת "שלא תעזו לגעת בי או בחברי!!!" צעק עליהם דן בקול הכי חזק שהוא הצליח לגייס (חלש מאוד) "אל תדאג הם לא יגעו בכך, גם אני לא, אבל מכונות העינויים שלי זה כבר סיפור אחר..." אני בטוח שבתור הקוראים אתם לא כל כך מפחדים מכל מה שכתוב בספר הזה, כי אלה רק מילים והם לא יכולים לפגוע באף אחד מכם, טוב זה נכון, גם אם אני הייתי קורא את הספר הזה (ואני לא כי אני לא אוהב לקרוא, את זה אני משאיר לדן או לרון) הייתי מרחם על הדמויות, אבל בסיא הכנות, זה לא הדבר הכי מעניין שיש. טוב אז תנחשו מה, כי כשרוח רפאים נוראה מובילה אותכם כשזומבים שהיו ילדים מהשכונה שלכם גוררים אותכם בתור טירה מפחידה ואומרת את המילים 'מעונות עינויים' זה הרבה יותר מפחיד מאשר לקרוא את זה!!! "בבקשה! תשחרר אותנו אנחנו נעשה הכול!! נעבור לגור בארץ אחרת, נמחק את הזיכרון שלנו, נכנס לבית הכלא, רק אל תהרוג אותנו!!!" צעקה טל "ואוו בית כלא זה כבר מוגזם" לחשתי לה "זה באמת מה שהכי חשוב עכשיו??!!" היא לחשה לי בחזרה בקול שהיה מאוד דומה לקול שהיה לשירה (כן טל, כבר אמרתי לך שזאת לא מחמאה עכשיו תעזבי אותי!!!) "הנה הגענו, יש לכל אחד מכם כיסא שמור, כדאי שתמהרו אתם לא רוצים לפספס את ההצגה הגדולה!!!" אמר בעל המטפחת "האמת היא שכן היינו רוצים לפספס אותה, אפילו מאוד..." "תסתום את הפה שלך!!! זה בכלל לא הזמן בשביל ההתבדחויות שלך גל!" צעק עלי בעל המטפחת. אחרי שכל חברי כולל אני נחשלנו בנסיונות שונים להשתחרר הזומבים של שירה (ככה אני אקרא להם מעכשיו, הרבה יותר עדיף על השם הקודם שדן נתן להם: בריון שגר איתי בשכונה\זומבי מהופנט ששירה שולטת עליו. מה לעשות דן, שם גרוע) קשרו אותנו למין כיסאות מוזרים עם כל מיני קבלים שנראה כמו הכיסאות של רופאי השניים רק הרבה יותר עתידני ומשוכלל וגם הרבה יותר מפחיד, בעוד שלנו יש את רופא השניים הכי רע עלי אדמות. "המכונה הזאת שאליה אתם מחוברים זוהי המכונה שאני הכי אוהב. חוץ ממנה יש לי עוד כמה מכונות שכולן עושות את אותה העבודה, מוציאות את הנשמה של האדם ומעבירות אותה אלי, אבל היא עושה את העבודה הכי מהר, הכי נקי, והכי כואב" היינו מבואטים "אז זהו, אתה פשוט הולך לחסל אותנו?" שאל רון בקול שקט "כן. אני בטוח שליאור תהנה מזה כי ככה לפחות היא לא תצתרך לדאוג מהצוואר שלה... אבל זה לא הדבר הכי חשוב עכשיו ואנחנו שום יורדים מהנושא, אז קדימה זומבים תפעילו את הספירה לאחור של הדבר הזה!" נכון שבסרטים ובסיפורים תמיד אומרים ששנייה לפני המוות רואים את כל החיים עוברים מול העיניים שלכם? אז זה שקר אחד גדול כי הדבר היחיד שעבר מול עיני ומול עיני החברים שלי היה בעל המטפחת, ולא הייתי אומר שהוא החיים שלי (או שהוא חי בכלל אז עוד יותר).
המכונה הופעלה והדבר הייחיד שיכולנו לעשות היה לתת את המבט האחרון אחד לשני ולנסות לגרום לעשר השניות האלו להיראות יותר טובות ממה שהן באמת (מאוד קשה, אל תנסו את זה בבית) 'עשר תשע שמונה שבע שש...' אחרי כמה חיוכים עצובים אחד לשני ומבטים שאומרים הכול, עצמנו כולנו את העיניים בתיאום מושלם וחיכינו לסוף המתקרב ובה '...ארבע שלוש שתיים...' בעל המטפחת ישב באמצע המעגל של הכיסאות שלנו\מכונות הרג שלנו והיה נראה מטורף יותר מתמיד (תאמינו לי מראה נורא), שירה כבר הספיקה להתרחק ובעל המטפחת היה מוכן ומזומן למה שיקרה ואפילו עם צפייה מאוד גדולה, ראו שהם מנוסים בזה.
הדבר האחרון שאני או כל אחד אחר מהחברים שלי זוכר מהאירוע הזה זה רק: '...אחד' וישר אחרי המספר הזה שפעם היה מספר המזל שלי "אאאאהההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!"
פשוט וכל פעם ששמענו את המילה הנוראה הזאת כולנו התקבצנו בשלשלעות שלנו "דיייי!!!! תפסיק בבקשה!!!!" צעק רון "טוב בסדר בסדר, אבל רק שתדעו שהצרחות האלה ממש טובות, כדי לכם לשמור אותן לאחר מכן כדי שישאר משהו לריגוש האמיתי" התנועה זריזה ומיומנת בעל המטפחת הוציא סכין חדה כתער אשר הייתה טלוייה לפני זה על הקיר, הצמיד אותה לצווראה של ליאור וההבעה המשועשעת שהייתה על פניו לפני רגע נעלמה מיד והתחלפה בהבעה רצינית ביותר שהייתה מזעזעת בו בזמן "עכשיו אחרי שהתבדחנו תתחילו לספר לי את כל מה שאתם יודעים" השקט ששרר בכל פעם מאז שנכנסנו לחדר הזה היה יותר נורא מהקודם, ולדעתי זה היה השקט הכי נורא שהיה עד עכשיו, כי בפעם הראשונה זה לא היה שקט של התלבטות או הפתעה זה היה שקט של הידיעה שאף אחד מאיתנו לא יודע על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה מאיתנו "תקשיב אנחנו באמת לא יודעים כלום, אין לנו שום מושג על מה אתה מדבר..." אמרה טל שהתחילה להתעושש קצת מההלם שהייתה בו לפני רגע "אל תשקרי לי!!!! אתם בטוח יודעים משהו!!! שירה ראתה אותך מפעילה את כוחותייך כשהיית בדרך לכאן!!!" הוא כיוון את כל כעסו אל טל שנסתה להתגונן במצב הזה "אני באמת לא יודעת איך עשיתי את זה!" היא אמרה "תקשיב רגע, אני אומר לך, אף אחת מאיתנו לא יודע שום דבר על הנבואה הזאת שדברת עליה ואנחנו לא קשורים אליה, אין לנו שום מושג על מה אתה מדבר!" אמר רון. בעל המטפחת הצמיד את הסכין שלו קצת יותר חזק על צווראה של ליאור שעד שראיתי קצת דם על צווארה ושמעתי אותה גונחת מכאבים "תעזוב אותה אתה עוד שנייה חותך לה את הצוואר!!!" צעקתי לו "תפסיקו לשחק איתי אני יודע שאתם יודעים!!! אתם לא משאירים לי ברירה ואולי באמת כדאי לי להרוג אותה כדי שתתחילו לגלות לי דברים!!!!" הוא צעק צעקה שהעבירה בכולנו צמרמורת. המראה של ליאור החמיר, היא התנשמה בכבדות והקצת דם הפך למפל שיר על החולצה שלה ולכלך אותה ובעינים שלה ראו עד כמה היא מפחדת ועד כמה כואב לה "הם דוברי אמת, הם לא יודעים כלום, אני יודעת שאתה קורא את המחשבות שלהם ולא רואה דבר. אל תדאג אנחנו נמצא את המידע ואת הנבואה השלמה בדרך אחרת, בנתיים כדי שנשקיע את המאמצים שלנו בלהחזיר אותך לחיים" אמרה לו שירה בקול רגוע מתמיד שלא נראה לי ששמעתי אותה אומרת אותו בעבר. בעל המטפחת נרגע קצת והמבט המטורף שהיה לו בעיניים שכח טיפה (אני מזכיר רק טיפה, אל תחשבו שהוא נראה כמו רוח רפאים רגילה ושלווה, אם אתם יודעים בכלל איך רוח כזאת נראת) הוא הוריד אל הסכין מגרונה של ליאור בצורה דרמתית ואיטית, מה שאפשר לה לנשום נשימה עמוקה שהכאיבה לה ביותר, זה גם לליאור לשמיע צעקה חנוקה שנגמרה מיד עלם מבטו של בעל המטפחת שחזר להיות מטורף כתמיד (אמרתי לכם. די רון וליאור, תפסיקו לכעוס עלי! מה לעשות שאני אמרתי להם וחוץ מזה עכשיו תורי אז אין לכם מה לעשות נגד זה!) "אתם באמת לא יודעים שום דבר מה? טוב אז אם ככה אני לא צריך אותכם יותר, חברו אותם למכונה!!" אתם זוכרים שמקודם אמרתי שכששירה נכנסה אז נכנס איתה אחד מהזומבים שלה? אז עכשיו הגיעה התפקיד שלו, באורך פלא השלשלעות שכלאו אותי ואת חברי נאלמו כמו שהופיעו, אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח להישאר עומד. איך שהשלשלעות התנתקו התרסקנו על הרצפה והזומבי של שירה ועוד כמה שנכנסו כשלא ראיתי תפסו כל אחד מאיתנו והתחילו לגרור אותנו לעבר הדלת "שלא תעזו לגעת בי או בחברי!!!" צעק עליהם דן בקול הכי חזק שהוא הצליח לגייס (חלש מאוד) "אל תדאג הם לא יגעו בכך, גם אני לא, אבל מכונות העינויים שלי זה כבר סיפור אחר..." אני בטוח שבתור הקוראים אתם לא כל כך מפחדים מכל מה שכתוב בספר הזה, כי אלה רק מילים והם לא יכולים לפגוע באף אחד מכם, טוב זה נכון, גם אם אני הייתי קורא את הספר הזה (ואני לא כי אני לא אוהב לקרוא, את זה אני משאיר לדן או לרון) הייתי מרחם על הדמויות, אבל בסיא הכנות, זה לא הדבר הכי מעניין שיש. טוב אז תנחשו מה, כי כשרוח רפאים נוראה מובילה אותכם כשזומבים שהיו ילדים מהשכונה שלכם גוררים אותכם בתור טירה מפחידה ואומרת את המילים 'מעונות עינויים' זה הרבה יותר מפחיד מאשר לקרוא את זה!!! "בבקשה! תשחרר אותנו אנחנו נעשה הכול!! נעבור לגור בארץ אחרת, נמחק את הזיכרון שלנו, נכנס לבית הכלא, רק אל תהרוג אותנו!!!" צעקה טל "ואוו בית כלא זה כבר מוגזם" לחשתי לה "זה באמת מה שהכי חשוב עכשיו??!!" היא לחשה לי בחזרה בקול שהיה מאוד דומה לקול שהיה לשירה (כן טל, כבר אמרתי לך שזאת לא מחמאה עכשיו תעזבי אותי!!!) "הנה הגענו, יש לכל אחד מכם כיסא שמור, כדאי שתמהרו אתם לא רוצים לפספס את ההצגה הגדולה!!!" אמר בעל המטפחת "האמת היא שכן היינו רוצים לפספס אותה, אפילו מאוד..." "תסתום את הפה שלך!!! זה בכלל לא הזמן בשביל ההתבדחויות שלך גל!" צעק עלי בעל המטפחת. אחרי שכל חברי כולל אני נחשלנו בנסיונות שונים להשתחרר הזומבים של שירה (ככה אני אקרא להם מעכשיו, הרבה יותר עדיף על השם הקודם שדן נתן להם: בריון שגר איתי בשכונה\זומבי מהופנט ששירה שולטת עליו. מה לעשות דן, שם גרוע) קשרו אותנו למין כיסאות מוזרים עם כל מיני קבלים שנראה כמו הכיסאות של רופאי השניים רק הרבה יותר עתידני ומשוכלל וגם הרבה יותר מפחיד, בעוד שלנו יש את רופא השניים הכי רע עלי אדמות. "המכונה הזאת שאליה אתם מחוברים זוהי המכונה שאני הכי אוהב. חוץ ממנה יש לי עוד כמה מכונות שכולן עושות את אותה העבודה, מוציאות את הנשמה של האדם ומעבירות אותה אלי, אבל היא עושה את העבודה הכי מהר, הכי נקי, והכי כואב" היינו מבואטים "אז זהו, אתה פשוט הולך לחסל אותנו?" שאל רון בקול שקט "כן. אני בטוח שליאור תהנה מזה כי ככה לפחות היא לא תצתרך לדאוג מהצוואר שלה... אבל זה לא הדבר הכי חשוב עכשיו ואנחנו שום יורדים מהנושא, אז קדימה זומבים תפעילו את הספירה לאחור של הדבר הזה!" נכון שבסרטים ובסיפורים תמיד אומרים ששנייה לפני המוות רואים את כל החיים עוברים מול העיניים שלכם? אז זה שקר אחד גדול כי הדבר היחיד שעבר מול עיני ומול עיני החברים שלי היה בעל המטפחת, ולא הייתי אומר שהוא החיים שלי (או שהוא חי בכלל אז עוד יותר).
המכונה הופעלה והדבר הייחיד שיכולנו לעשות היה לתת את המבט האחרון אחד לשני ולנסות לגרום לעשר השניות האלו להיראות יותר טובות ממה שהן באמת (מאוד קשה, אל תנסו את זה בבית) 'עשר תשע שמונה שבע שש...' אחרי כמה חיוכים עצובים אחד לשני ומבטים שאומרים הכול, עצמנו כולנו את העיניים בתיאום מושלם וחיכינו לסוף המתקרב ובה '...ארבע שלוש שתיים...' בעל המטפחת ישב באמצע המעגל של הכיסאות שלנו\מכונות הרג שלנו והיה נראה מטורף יותר מתמיד (תאמינו לי מראה נורא), שירה כבר הספיקה להתרחק ובעל המטפחת היה מוכן ומזומן למה שיקרה ואפילו עם צפייה מאוד גדולה, ראו שהם מנוסים בזה.
הדבר האחרון שאני או כל אחד אחר מהחברים שלי זוכר מהאירוע הזה זה רק: '...אחד' וישר אחרי המספר הזה שפעם היה מספר המזל שלי "אאאאהההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!"