מוזה
הוא כותב את הרגע. יושב אל מול המחשב, ובאצבעות רועדות מתקתק על המקשים. מרוב התרגשות הוא לא מבחין במבטים שהם נועצים בו. הה' המומה כשהיא רואה את האצבע המרחפת מעליה, המ' מתענגת אל נוכח הליטוף. כולן שמחות להיות חלק מהרגע המיוחד הזה, שנכתב כאן ועכשיו, שגורלו הכתיב לו להיות רגע אחר משאר חבריו הרגעים, שחלפו בלי שהיה מי שישב לכתוב אותם.
גם הכיסא מתרגש.
עליו מוטלים גם אחריות גדולה וגם ישבנו הנפוח של הכותב. ובכל זאת, הוא משפר את האחיזה ברצפה, חס וחלילה שיפול הבחור בשעת תיעודו, ועל כן עליו לגייס את כל הכוחות. אך באותה חריקה, עליו להיות רך ומפנק, ללטף את האגו של הבחור המשרבט. המאמץ עילאי, אך עשוי לספק לו לכיסא שניים-שלושה משפטים בתוך הרגע הזה.
מי היה מאמין. דווקא הרגע הזה. כולנו שותפי גורל... המקשים הנרגשים, הכיסא המלטף, המסך המסמיק (דווקא עכשיו! כשהוא צריך להאיר את זיו פניו של המקשקש בתאורה המדויקת), הרדיו שמנגן את מיטב השירים מעוררי ההשראה שהוא מצליח למצוא, השולחן שעוד שנייה קורס בניסיון להישאר יציב, אבל מדי פעם בורח לו איזה נדנוד, ואז, האדון עוצר. פוכר בידיו, לוקח לגימה מכוס המים, שכבר הספיקה להזיע את עצמה לדעת, וחוזר לתקתק. אפשר לנשום לרווחה, הם חששו שהרגע הזה יגמר. הם נבחרו בקפידה ואסור להם לאכזב.
אבל מה התלונות, בכל זאת תפקידם טכני. אמנם מורכב לאין שיעור, ועוד כשמכניסים לתמונה (אולי תמונה יפה פה בחדר באמת הייתה משרה נחת על רוחו של הבחור) רגע שנחרט במעבד התמלילים, אך הם עדיין מתורגלים במיומנויותיהם השונות.
הרגשות זה כבר סיפור אחר.
הן עשויות להתבלבל, לברוח למחוזות נסתרים, להצליל או להאיר יתר על המידה משהו פנימי אצל הבחור. מאוד קשה להן לשלוט בעצמן, ובמיוחד כשהן מהירות להשתנות. ממש מרגע לרגע, אז איך עליהן להופיע דווקא ברגע הזה. טעות אחת קטנה, רגש מבולבל שעולה לקדמת מצחו של הבחור, ומה אז?! אולי ימאס לו, אולי יפספס את ייחודו של הרגע הזה. במקרה הטוב יצא טקסט לא משהו, ומהות הרגע המדהים הזה תתפספס שם בין השורות, אך במקרה הרע, הוא ילחץ על מקש ה"מחק" (שמנסה בינתיים להסתתר תחת חתיכת נייר שהכותב הניח מוקדם יותר ליד המקלדת) כפי שעשה פעמים רבות כל כך בעבר, וכל הנוכחים הנרגשים ילכו קיבינימאט.
(ה 18 באוקטובר 02:00 לפנות בוקר)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה