ורקדנו.
עוד ועוד, כל הלילה.
היינו שיכורים. כל כך שיכורים, וטיפשים, וצעירים ומאוהבים.
טוב, חשבנו שהיינו מאוהבים. אבל בשבילנו - זה היה טוב מספיק.
היינו משוגעים, אין דרך אחרת לתאר את זה.
מטורפים מצער, עיוורים מרב בדידות ושכרון חושים. דעתנו פורחת מרב שנאה והכרתנו נעלמת אל תוך הריקוד.
לעזאזל, כמה רקדנו. כמו המטורפים שהיינו, ככה רקדנו.
וכבר היינו קצת פחות שיכורים, קצת פחות צעירים, קצת פחות מאוהבים והרבה יותר טיפשים. כל כך הרבה יותר נואשים.
וזה מבהיל, דעו לכם. מבהיל להיות פחות.
גם אם זה פחות שיכורים ופחות צעירים ופחות מאוהבים, זה הבהיל אותנו.
אז ניסינו להשתכר, ופחדנו להתבגר, והתנשקנו מבלי להרגיש כלום עד שהורעלנו אחד מהשני וצנחנו כמו מתים על רצפת הרחבה.
ועוד רקדנו.
רקדנו, כי כבר לא יכולנו להפסיק.
לא יכולנו להפסיק, כי פחדנו.
פחדנו ליפול.
מרב תשישות, מרב אדרנלין, מרב אהבה ומרב הפחד.
ורקדנו.
והשיער מתנופף ברוח וכולם כבר הלכו הביתה ורק אנחנו רוקדים, והגוף מתחנן למנוחה והמוח מתחנן למחשבה והנפש משתוקקת לעוד לגימה יחידה של משקה. והיא בזרועותיי ואני בזרועותיה עד שלכוכבים כבר יש סחרחורת והם מחליפים משמורות עם השמש.
ורקדנו.
וכבר לא אכפת מהבחילה, וכבר שכחנו מהאהבה, והפחד כבר התפוגג, והשיכרון כבר נעלם כליל ואנחנו מפוכחים, ומבוגרים, וחכמים ושונאים אחד את השנייה שנאת מוות.
וכבר יכולנו להפסיק, וכבר רצינו להפסיק.
אבל רקדנו.
ורקדנו, ורקדנו... רקדנו עד שהמוות יפריד בינינו.
וכמה חיכינו לו.
אבל הוא... משתהה. יצור בוגדני.
חשבתם פעם על המשפט הזה? "עד שהמוות יפריד בינינו"?
אני חשבתי. והבנתי.
למוות יש נטייה להתאהב.
ולעזאזל, איזה קסם יש ליצור הזה.
גונב את הנשים, מקסים את הגברים.
מפרק משפחות, מרקיב קשרים.
אבל אותה הוא לא רצה, וגם עליי פסח.
ואנחנו נותרנו שם, לבדנו.
רוקדים.
עד שדי לנו.
והיא עצרה.
ואני עצרתי.
והפסקנו.
לרגע בהינו אחד בשנייה, ואז הלכנו משם, מבלי לומר להתראות.
ורקדנו.
לעזאזל, כמה רקדנו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
