דנה ואני נפגשנו באיזה מקום הזוי למדי ברחוב מאז"ה. איזה מין פינה של מטר על מטר שרק בעיר כמו תל אביב מישהו יחשוב להפוך אותה לבית קפה. השולחנות צמודים אחד לשני עד כדי כך שאתה שומע כל מה שמדברים בשולחנות ליד, וכשהם עושים 'לחיים' טיפות מהקוקטיילים שלהם נשפכים לך לתוך העיניים. מסתבר שדנה גרה מעל, בדירה ממש מעל לבית הקפה. היא גם נראתה ככה – לבושה בטרנינג / פיג'מה, ואף על פי כן נראתה יפה.
דיברנו על כל מיני דברים ואני הופתעתי כמה משוחרר אני יכול להיות בקרבה של יפיופה כזו. התכוונתי שנסגור את הערב מוקדם כי הייתי צריך עוד לחזור הביתה לערד אבל היא הזמינה אותי אליה לדירה, להישאר לישון אצלה, ואני כמובן לא וויתרתי על ההזדמנות, אף על פי שרעדתי כולי מהתרגשות. יש לי מעי רגיז וכשאני מתרגש אז קורים לי כל מיני דברים שהשתיקה יפה להם, וכשנכנסו לדירה התנצלתי ורצתי לשירותים, שהתבררו כתא קטנצ'יק וחסר דלת, שמגיפים אותו עם וילון (וואט דה פאק?!) ובכלל כל הדירה הזו – בכלל לא בטוח שהיא ראויה לכינוי דירה, יותר כמו תא וידויים של כומר שמישהי הסבה לבית. לדנה היו המון חפצים והידרה הקטנטונת שלה הייתה מבולגנת באופן מטורף ממש. לא הייתה פיסת רצפה חשופה – הכול מגובב ומפוזר בחלל החדר, ואני שייטתי לי לעבר השירותים על גבי פריטי לבוש וספרים וחלקי רהיטים. חרבנתי בשקט הרב ביותר שיכולתי, מה שכמובן הוא בלתי אפשרי כאשר אתה מנסה בכל כוחך להיות בשקט, ויצאתי משם בתחושה שהנה אם היה לה חשק כלשהו לחלוק עמי את יצועה אז הוא נגוז לו, אבל להפך. היא המתינה לי בכתונת לילה שקופה ומשם התגלגלנו לנו למיטה שלה, שהתגלתה כמזרון עבה במרפסת (וואט דה פאק?!)
הזדיינו במרפסת לאור הירח כשרחשי בית הקפה עולים מלמטה ועטלפי הפירות של תל אביב מרחפים מעלינו. מרוב התרגשות לא עמד לי אבל אחרי שדנה הפעילה את קסמה ואת ג'ל הסיכה שלה העסק עבד וחגגנו כל הלילה.
*
מאז התחילה תקופה נפלאה, ירח דבש, שבה חלקתי את חיי על קו תל אביב – ערד. שומר היערות – קופאי בסופר ביום, וזונה ממין זכר בלילה. סתם... אבל האמת שכך הרגשתי, כי לא עשינו הרבה חוץ מלחגוג כל לילה במזרון על המרפסת. לא יצאנו, לא טיילנו, רק הזדיינו. ודנה... עם הדירה המבולגנת שלה והאגרסיביות המינית שלה היא הזכירה לי את גיבורת הילדות שלי, הלוא היא בילבי בת גרב, שגם היא, דרך אגב, ג'ינג'ית.
ככה זה המשיך לו על מי מנוחות, ואני מניח שכאן היה הסיפור האוטופי הזה מסתיים, אלמלא משהו היה מסתבך, וכמובן, איך לא? שדברים הסתבכו.
זה התחיל בזה שהחלטתי להפתיע אותה. מאז שהתחיל הקשר בינינו נעשינו גם חברים ב"פייסבוק" ודרך האתר המופלא הזה נודע לי שבעוד יומיים יחול יום ההולדת שלה. החלטתי להפתיע אותה. הפתעה משמעה לעשות משהו קצת שונה, ואני גמרתי אומר בלבי לבוא אליה בשעות היום, ולא בלילה. ואיזו טעות עשיתי...
היה לי מפתח לדירתה, וכך לא הייתי צריך בכלל לדפוק בדלת או להודיע על בואי. פשוט נכנסתי. הדירה המבולגנת הייתה ריקה, כלומר – עדיין מלאה בחפצים אבל ללא אורגניזמים חיים שיאנשו אותה, מלבדי כמובן. החלטתי לחכות לה בבית, עד שתשוב. התפשטתי, נשכבתי על המזרן במרפסת, והמתנתי...
עבר זמן רב, עד שלבסוף הדלת נפתחה. חייכתי כשראיתי את הרעמה האדומה הזו, השיער הג'ינג'י הריחני, נכנסת פנימה. אבל היא סחבה איתה משהו... זה היה עטוף בסדין, וזה היה גדול מאוד. בחוץ כבר היה די חשוך ולכן היא לא הבחינה בי שוכב במרפסת החשוכה, ואני הייתי בהלם ולכן לא השמעתי כל רחש, בעוד חברתי החדשה, דנה בלומנטל, מארגנת מסיבות תל אביבית, בעלת בלוג באתר "סימניה", בחורה יפהפייה עם גוף מושלם, הסירה תכריכים מגופתו המרוטשת של גבר מת, והחלה לאכול לו את המוח, תרתי משמע. היא נגסה לו בקרקפת, ובעוד המוח נוזל החוצה היא ליקקה אותו כמו גלידה. לפתע היא הבחינה בי. העיניים שלה, עיניים פראיות כמו של חיית טרף, התמקדו בי בעוד הלשון שלה הייתה חפורה עמוק בתוך המוח של הגבר המת. סביב פיה היו מרוחות שאריות של מוח. "אה... רגע... לא... רגע, אל תלך..." היא קראה לעברי, פיסות מוח ניתזות מתוך פיה, אבל אני כבר ראיתי מספיק ולא רציתי עוד. מה כבר ביקשתי? חברה נורמאלית? כוסית שתפנק אותי על המרפסת? בחורה תל אביבית שתראה לי שגם ערדניק כמוני יכול למצוא איזה חיק נשי בעיר הגדולה להתכרבל בתוכו? ובעוד דנה מהלכת לעברי בחושך כמו זומבי, אני, עירום ועריה כביום היוולדי, זינקתי מהמרפסת, היישר לתוך בית הקפה הקטנטן שמתחתיה. נפלתי אל תוך קערית גלידה גדולה, שעמדה שם על שולחן בין שני בני זוג מאוהבים. אני מניח שרגע נפילתי על הגלידה שלהם ייחרט לעד ביומן האוהבים שלהם. משם רצתי בצרחות אימה, עירום ועם תחת קפוא ומעוטר בווניל עוגיות, ברחבי רחוב מזא"ה. הייתי אחוז אימה ופלצות, ולא נרגעתי גם כשדנה בלומנטל הופיעה מולי ברחוב, לבושה בבגד קיץ תל אביבי נעים לעין, ופניה נקיים לחלוטין משאריות מוח, ואמרה לעוברים ושבים ההמומים "זה בסדר, הוא איתי, הוא סובל מהתקפים פסיכיאטריים קשים."
היא הובילה אותי בידה חזרה לדירה, ואני רק מלמלתי דברים על כך שהנה מגיע המוות, בדמותה של ג'ינג'ית סקסית שתאכל את מוחי עד תום. אבל היא רק הושיבה אותי על כיסא והכינה לי כוס קפה (בלי חלקי מוח, בדקתי לפני), והסתכלה לי עמוק לתוך העיניים ושאלה – "מה אתה רוצה ממני?"
אחרי מלמולים חסרי פשר הצלחתי להתאפס ולחזור לעצמי. "אני רוצה לדעת את האמת. את כל האמת. מי את לעזאזל?"
היא הביטה בי, ואז נעמדה וצעדה לעבר המרפסת. בחוץ היה כבר לילה ועטלפים שחורים התעופפו בשמי הליל התל אביביים, ולפתע היא הצטרפה אליהם, מנפנפת בכנפיים עטלפיות ומרחפת גבוה גבוה, צדודיתה העטלפית מתמזגת על רקע קו הרקיע של תל אביב. כשהיא חזרה ולבשה שוב דמות אדם היא אמרה לי שזו כל האמת. ואני בכיתי וניגשתי אליה, והתחבקנו ובכינו כל הלילה, ולפנות בוקר עשינו אהבה על המרפסת.
נ.ב: למרות הנימה האוטוביוגרפית של הסיפור, הכול כאן בדוי לחלוטין. מעולם לא הכרתי מישהי בשם דנה בלומנטל ואיש אכן ישנה כזו, אני מאמין שהיא לא ג'ינג'ית זוללת מוחות שעוברת טרנספורמציה עטלפית. ואם כן – אז אני מצר על כך מראש.
נ. נ. ב: ובעצם אולי זה בכלל לא בדיה והכול הוא אמת לאמיתה. וואה ווואהה ווואהההה!!!!!
נ. נ. נ. נ. נ. ב: סתם, זה הכול בדיוני לחלוטין.
נ. נ. נ. נ. נ. נ. נ. נ. נ. ב: ואולי לא? ווא ווואאהההה וווואאאאהה!!!!!!!!!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה