אני לא זוכרת מתי הבנתי שאין לי סיבה, אני רק יודעת שבעצם ידעתי את זה תמיד.
כשנולדתי הייתה לי מן מסכה שחבשו לי. אני זוכרת את המחסום על הפה, אני זוכרת את הקירות המאיימים.
הם קשרו את ידי וכבלו את רגלי . הייתי לכודה .
זה כואב לי. כואב לי להסתכל על מי שמחזירה לי מבט מהמראה השבורה.
אז קרעתי את הכבלים הקושרים והורדתי את המחסום . יצאתי מכלאי ונשמתי את האוויר המתוק. ידעתי שאני שייכת אליו. שאיני אלא פיסה של היקום –נועדתי להיות נפש חופשיה.
אז הם חזרו ורצתי אל כלאי והחזקתי בכבלים כדי שיראו כקושרים אותי והחזרתי את המחסום בצורה עקומה ועטיתי מחדש את המסכה התקולה.
הם הביטו ישר אליי במבט נגעל ומבויש. אני רציתי לירוק את במחסום ולומר להם שהם צריכים להסתכל במבטים האלו על עצמם. רציתי לקום ולהכות אותם, לחנוק אותם ,כל דבר.
אבל לא משתי ממקומי והשפלתי מבט וכשהלכו הנחתי לכבלים והוצאתי את המחסום.
זה כואב לי. כואב לי להסתכל על מי שמחזירה לי מבט מהמראה השבורה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
