פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 790 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים הבחור ההוא עם האקורדיון Tuval
יש את הגיטרה, יש את הכיסוי של הגיטרה, יש את הכובע השחור ואת השרפרף הקטן. עוד יום בפינה הקבועה.
כשאני מגיע לשם אני רואה בחור עם אקורדיון, כובע קש, וגם לו יש שרפרף קטן. אני הולך ואומר לו שזו הפינה שלי, שכולם כאן מכירים אותי ושיזוז לי מהפינה. הוא מתעלם וממשיך לנגן, אני לא מצליח לזהות איזה שיר זה, אני מסתכל מסביב ורואה את כולם נאספים מולו,לצידו, והוא מחייך ומנגן ואז הוא מתחיל בנוסף לשיר ברוסית, השיער שלו לבן, אפור, הוא לובש ז'קט קורדרוי בצבע חרדל ג'ינס וסנדלים. אני אומר לו שזה הפינה שלי ואיזה בחור לידי אומר לי לתת לו לנגן ואז גם איזה אישה, אני מסתכל עליהם ואני לא מעניין אותם, רק הבחור עם האקורדיון. אני אומר לכל מי שרוצה לשמוע שזאת הפינה שלי ואני מנגן בפינה הזאת כבר שנים, אבל אף אחד לא מקשיב לי. כולם נהנים מהבחור עם האקורדיון. והוא מחייך ומנגן ואני מתחיל לקלל אותו ואני מניח שהייתי מקלל אותו בקול רם, אם לא היו סביבו עוד 30 אנשים חוץ ממני, זה יהפוך אותי לבחור הרע.
אני נעמד לצד הבחור עם האקורדיון, לוקח את השרפרף ושם אותו לידו, אני עדיין לא מצליח להבין איזה שיר הוא מנגן, אני מניח שזה רק אני, כי עושה רושם שכל מי שמסביבי ומסביבו מאוד נהנים ועוד אנשים ועוד אנשים מגיעים. תוך כדי שהוא מנגן הוא רואה את השרפרף הלבן שלי לצד השרפרף השחור שלו והוא בדיוק מסיים שיר אחד שלו וכולם מוחאים לו כפיים, הם לא שמים לב אליי, אני פותח את התיק של הגיטרה ומוציא אותה, אני מסתכל ורואה כל מיני פרצופים קבועים ומחייך אליהם, מנסה לתפוס קשר עין עם חלק מהם אבל הם עושים כאילו הם לא מכירים אותי, הם רק מסתכלים על הבחור הארור עם האקורדיון, שמנגן שירים שאני לא מכיר, הוא מנגן ממש טוב הבחור עם האקורדיון ואני מכין את הגיטרה ומכוון אותה, חלק מסתכלים עליי במבט שופט לא מבינים למה אני מפריע לו והוא מצידו ממשיך לנגן עוד מנגינה הפעם אני כן מכיר את השיר, לא ניגנתי אותו אף פעם, אבל מכיר, לכל מי שמסתכל עליי במט כזה אני אומר שאני כאן כבר שנים, אבל הם פשוט לא שומעים אותי כשהוא מגיע לשיא שלו וכולם מוחאים לו כפיים, אף פעם לא מחאו לי כפיים ככה, הוא תופס אותם, המניאק תופס אותם חזק, אני מסתכל לשנייה על כובע הקש שלו ומרוב מטבעות ושטרות לא רואים כמעט את התחתית של הכובע, אני לא זוכר שהיה לי יום כזה כמו שיש לו , אולי פעם באיזה חג אבל זה היה כבר בסוף יום ולא אחריי חצי שעה, הוא תופס אותם וממשיך לתפוס אותם ואני מחליט על השיר הראשון שלי, הוא מסתכל עליי מחייך ומניד עם הראש. אני מתעלם ממנו וממשיך בעוד הכנה קצרה שיש לי לעשות, אני מוציא מחברת עם אקורדים, למרות שאני אף פעם לא צריך אותה, אני מכיר את כל השירים שאני הולך לנגן בעל פה. הוא כבר סיים את השיר השלישי שלו מאז שאני הגעתי לפינה שלי. ואז הוא מפסיק לנגן ואז כל הקהל סביבו שמונה כבר לפי הערכה שלי כ 60 אנשים מסתכלים עליו וחלק מבקשים ממנו להמשיך ולא לשים לב אליי, והוא מחייך ולא אומר כלום, הוא לא מפסיק להתסכל עליי והוא פשוט מחכה, אני משעין את הגיטרה על הברכיים שלי ומתעלם מכל מי ששופט אותי, זו הפינה שלי וכאן אני מנגן ואף אחד לא ייקח את זה ממני גם לא הבחור עם האקורדיון. אני מתחיל לנגן, והבחור עם האקורדיון לא ממשיך לנגן הוא פשוט מחכה, וחלק מהקהל כבר הולך כי הוא לא ממשיך לנגן ויש בי חלק שרוצה להגיד לו להמשיך כי הוא משאיר את כולם סביבנו אבל אני לא אומר לו כלום ופשוט מנגן את השיר הראשון ואני כמעט באמצע שלו ואז שומע את קול האקורדיון ואני מסתכל עליו והוא מחייך והוא מתחיל לנגן איתי את אותו שיר וכולם מסתכלים עלינו אני כמעט רוצה להפסיק לנגן ואני מסתכל על הבחור עם האקורדיון והוא מניד עם הראש לשלילה ולאחר מכן עושה לי עם הראש להמשיך, ואז אני רואה פרצופים חדשים מסתכלים עליי ואישה שקרובה אליי מניחה 5 שקלים בכובע השחור שלי, ואז בחור צעיר שם עוד 10 שקלים ואני ממשיך לנגן ושומע את האקורדיון לצידי אני מסתכל עליו והוא איתי מנגן ומנגן, סביבנו מתאספים עוד 10 אנשים ואני לא זוכר יום שבו ניגנתי לכל-כך הרבה אנשים ואז הבחור עם האקורדיון קם מהשרפרף הקטן שלו תוך כדי שהוא ממשיך לנגן ונעמד לצידי הוא מתחיל לשיר את המילים של השיר הפעם בעברית ומהנהן עם הראש ומחייך אליי, אני מחייך אליו בחזרה וככה אנחנו מנגנים לנו עוד שיר ועוד שיר, הכובע שלי, אני לא זוכר מתי הוא היה כל-כך מלא, ועוד פרצופים חדשים מגיעים וגם הפרצופים קבועים ואני שומע איזה פרצוף קבוע אומר למישהי שלצידו שהוא כאן כל יום מקשיב לי מנגן ואני רואה אותה כמעט רוקדת לקולות האקורדיון וככה אנחנו ממשיכים.
קוראים לו אלכס והוא לא מדבר עברית כל-כך טוב אבל כשהוא שר בעברית לא שומעים את המבטא שלו וכמות השירים שהוא מכיר היא עצומה, גם בעברית, גם בעברית. אני מופיע איתו כבר שבועיים וכל יום שאני מגיע הוא שם לפניי, יש בי עוד חלק שרוצה להגיד לו שזה המקום שלי אבל כשאני רואה את החיוך הרחב של אלכס אני משתנה, השבועיים שעברו היו הכי רווחים שהיו לי אי פעם, אני לא זוכר שהרווחתי כל-כך הרבה כסף מרק לנגן, אפילו למדתי מאלכס כמה מנגינות שהצלחתי להתחבר אליהם, אנחנו כמעט ולא מדברים בינינו רק מנגנים, כשאני שואל אותו שאלות כמו איך כישרון כמוהו הגיע למצב שהוא צריך לנגן ברחוב, הוא מחייך ואומר לי שזה השיר שלו, הוא אומר לי שיש שירים עצובים ויש שירים שמחים ויש בין לבין, הוא אומר לי שהוא בין לבין, והמוזיקה זה מה שבאמת חשוב, הוא נותן לי את ההרגשה ההיא שהייתי בן 17 או 16 שחשבתי שהכל אפשרי אם אני אמשיך לנגן ולנגן, הוא נותן לי את אותה הרגשה של חופש כל פעם שאנחנו מנגנים ביחד, כשאני אומר לו כל פעם להסתכל על כובע הקש שלו הוא מחייך ועושה איזה תנועה עם היד כאילו זה לא חשוב לו. וכשאני מסתכל על הכובע השחור שלי המלא שלי הבטן שלי מתכווצת כל פעם מחדש, אני לא יכול להגיד שלי זה לא חשוב, אבל מה שאלכס לפעמים עושה הוא גורם לי לשכוח את כל זה, הוא גורם לי לחשוב שוב על השירים, ועל שמחה ועל העבר שהיה יותר טוב, והוא גורם לי לחשוב שהעתיד יכול להיות גם יותר טוב .
יש את הגיטרה, יש את הכובע, יש את הכיסוי של הגיטרה יש את הכובע השחור והשרפרף הקטן וזה עוד יום בפינה הקבועה עם אלכס הבחור עם האקורדיון.
אני מגיע לפינה והוא לא שם. לא היה בוקר אחד שהוא לא היה שם לפני ואני בטוח שהוא פשוט מאחר, המחשבה שמשהו קרה לו לא עוברת לי בראש בכלל, אני מתחיל לנגן והפרצופים הקבועים שואלים אותי איפה הבחור ההוא עם האקרודיון ואני אומר להם שהוא יגיע הם מחייכים אליי וממשיכים בשלהם ואני ממשיך לנגן ומסתכל לצדדים לראות אם אלכס עומד להגיע ואני לא רואה אותו בשום מקום, יש 20 אנשים סביבי פרצופים ותיקים וגם חדשים וכולם שואלים איפה הבחור עם האקורדיון ואני ממשיך לנגן ואומר להם שהוא יגיע אבל הוא לא מגיע, גם לא ביום שאחריו וביום שאחריו והוא לא מגיע בכלל.
איזה פרצוף קבוע עובר פשוט דרכי, הוא עומד לצדי וקורא עיתון, העיתון פתוח משני צדדיו ואני רואה את המודעה. " נמצאה גופה של גבר לא מזוהה..." אני קם מהר מהשרפרף וחוטף את העיתון מהידיים של הפרצוף הקבוע, הוא צועק עליי איזה משהו, שהוא יקרא למשטרה, שאני מסומם, נרקומן משהו כזה אני לא שם לב אליו ואני רק מסתכל על התמונה ואז אני מחזיר לפרצוף הקבוע את עיתון שלו, הוא רואה את הדמעות בעיניי, הוא לוקח את העיתון מהידיים שלי וממשיך ללכת, ואני חוזר לשרפרף הלבן והכובע השחור שלי.
אני מתחיל לנגן איזה שיר שאלכס לימד אותי, ואני לא מספיק לנגן את השירים שאלכס לימד אותי, פרצוף קבוע שעובר לידי שואל אותי " איפה הבחור ההוא עם האקורדיון? ניגנתם יפה דווקא." אני אומר לו שאני יודע וממשיך לנגן, והוא מניח כמה שקלים ואגורות בתוך הכובע השחור שלי.
יש את הגיטרה, יש את הכובע, יש את הכיסוי של הגיטרה יש את הכובע השחור והשרפרף הקטן וזה עוד יום בפינה הקבועה ואני ממשיך לחכות לאלכס הבחור ההוא עם האקורדיון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה