שקופה.
בכל מקום שבו אני נמצאת, אני פשוא לא קיימת.
בכל פעם שאני מדברת, הם לא מקשיבים.
בכל פעם שאני עוברת, הם לא מביטים.
בכל פעם שאני קוראת בשמם, הם לא עונים.
בכל פעם שאני בוכה, הם לא מתנצלים.
בכל שנייה שאני נושמת, הם כלל לא מתייחסים.
אני יושבת בפינת הכיתה, רואה אך בלתי נראית.
אף אחד לא רואה או שומע, מדבר או שואל, מתעניין או חוקר.
מבחינתם אני לא שייכת, לא נוחכת, לא קיימת.
פעמים רבות אניי מרימה את ידי ומציבה אותה
אל מול פניי כדי לראות אם אני יכולה להביט דרכה, כדי לראות אם אני רוח.
זה כמו להסתובב עם כאב בטן תמידי, כואב ומעיק, ובעיקר מתסכל.
אני רוצה לצרוח ולצעוק עד שהגרון שלי ייצרב, אני רוצה להכות, לשרוט ולהרוס.
אך דבר לא יועיל לי, היחס כבר בחר לדלג עליי ממזמן.
מה בסה"כ ביקשתי? איחול של בוקר טוב בבוקר, "היי" קטן שאני עוברת במסדרון,
"מדוע לא הגעת?" כשאני מחסירה, חיוך ידידותי וניפנוף יד בסופו של יום.
זה מעט ושטותי בעינכם. זה עולם ומלואו בשיבלי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
