אחרי הטירוף המוחלט מגיע השקט המוזר. מן שקט ערני שמושך אותך אליו לאט לאט עד שנשמתך נעשת שקטה. אך זה אינו השקט שלפני הסערה, זה השקט שאחריה.
אינך יכול לראות את הסרה שהתחוללה בי, זה.. בלתי אפשרי בהתחשב בעובדה שהייתי כל היום בחדר ונשאבתי למציאות אחרת, מציאות פחות מחורבנת.
למה העולם כזה משעמם? אני תוהה, מחזוריות אולי.. לא, תבניות. הטירוף המושלם לא שולט בו. כמה חבל.. אם הטירוף היה שולט פה לא היה לי את ההיגיון וזה היה מונע את השתלשלות העניינים לכיוון השעמום וריק הנדוש של המקום חסר הגוון הזה.
אוי.. חבל לי כל כך על כל הדמויות האומללות שאנשים כמוני מתעללים בהם בכדי לספק סיפור, בריחה למציאות אחרת. הרי זהו חלומו של כל סופר לא? ליצור את ה"מציאות" הכי משכנעת.
אך.. ה"מציעות" שלי היא עולם אחר. אולי כדי לי להתחיל להכין מפה של עולמי.. כן. זה יהיה נחמד.
את גיא צל המוות, האוקיינוס של הנימפות ואגם הכסף.. כן, גם הרי השוניגאן ומדבר הסערה ועוד.. כן, רעיון מצויין!
אבל היינו בהרהורי הפילוסופים, הלא כן? כן.
טוב.. מה יש אחרי המוות? למה החיים כאלו צפויים? לאן נעלמו כל הגוונים? ולמה אנשים לא מתייחסים לטירוף כאל משהו רגיל. חח, טירוף כאל משהו רגיל. כמה נחמד, לא? הרי כל משמעותו של טירוף זה לראות את העולם בצורת ראייה שונה, לא? אוי.. מחברת יקרה! איפה העיפרון שאיתו נהגנו לכתוב בך? איפה הוא?!
אוי.. אני אשבור אותו מתי שהוא, אם הוא לא ישבר ברצון.
טוב.. נראה שהטירוף עבר, או שלפחות התחלף באחר.. מי יודע? אהה, נחייה ונראה, לא?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
