החוק השלישי: אל תעוררו מהומות מיותרות.זה מקום ציבורי.תיהנו מהנסיעה.
אין לי רישיון נהיגה.אני יודעת...אמרתי כבר...ואני חוזרת על עצמי.מה לא עושים לטובת הפואטיקה.בזמן האחרון אין לי מצב רוח להתקשט.מקסימום ג'ינס או טרנינג,מוותרת גם על צבעי הקרב ומסתפקת במה שהטבע נותן..והוא נותן ועוד איך...כל יום קמט מקסים אחר שיעיד..על השנים הרבות שלי ..ללא רישיון.
לוקחת מצלמה ויוצאת לתחנה.אמרו שירד גשם,אבל בינתיים רק האפור החד הזה שכל כך מתאים כרגע לנוף הפנימי שלי.יום מצוין לצלם את הים,נטול רוחצים ומטיילים,חשוף לעדשה.את האוטובוס אני רואה מיד עם צאתי לרחוב ומברכת על הטרנינג ונעלי ההתעמלות,פוצחת בריצה כאילו כלום...ומספיקה להגיע לתחנה לפניו.דוס-פואה גופי ועצמותי שזוכרים את אליפות בית הספר למרחקים ארוכים כי אני כבר לא.
קבלת פנים נפלאה באוטובוס.חמים ואין הרבה נוסעים.אני קולטת בזווית העין את שתי הגברות שלי(מהפוסטים הקודמים,כמובן) בנות ה70 ומשהו ישובות במרכז האוטובוס.הנהג רגוע ומוכר וברקע מתנגן לו COLDPLAY-VIVA LA VIDA...ואני והמצלמה מתיישבות לנו מאחורי הגברות החביבות.אני נצמדת לחלון מביטה החוצה וחושבת פנימה עליו ועלי והתמונות רצות לי בראש ואני מנסה להפסיק את הסרט הזה לפני שאתחיל שוב לדכדך לי את הנשמה ביום הנפלא הזה שנועד כולו לצילום גלים וקצפם.
בעודי אוחזת בידית החרום של המחשבות,האוטובוס עוצר ליד בית הספר וחבורת תיכוניסטים רעשנית וגועשת מצויידת באייפונים ואייפודים,נשפכת פנימה .הצחוקים והצעקות ממלאים את החלל ומשב הרוח הרענן רווי ההורמונים מעלה חיוך קטן על שפתי.אני מקשיבה לשיחות השטוטניקיות ולציחקוקים כשפתאום גברת בת 70+ א' אומרת לחברתה ב' בקול חזק מלא בוז וחוסר סבלנות "נו מה את אומרת....איזה נוער זה...אין היום חינוך...אין כלום..ולמה הם לא יושבים כמו בני אדם...מה צריך לעמוד????יש הרבה מקום לשבת...מה זה???????." אני קולטת את גב בת 70+ ב' מהנהנת בהסכמה מלאה ונערה נאה עם ילקוט גב צבעוני לוחשת לחבריה..."חברה תרגיעו".....זה מחזיק דקה או שתיים אך החבורה חוזרת לתקשורת הרעשנית.
גב' בת 70+ א' כבר ממש מעוצבנת,היא מסובבת את פניה לעבר החבורה,מקרבת את אצבעה,זאת עם היהלום,לשפתיה וזורקת אוושה ארוכה של "שששששששששששששש" לאוויר דחוס הצלילים.חלק מהנערים מביטים עליה בחוסר הבנה מהולה באיזו אי נעימות רגעית....היא מסתובבת אלי ומנסה לגייס אותי לטובת עניין השקט והסדר הטוב במקום ציבורי
... ואני מוצאת את עצמי מניחה יד רכה על כתפה ואומרת..."גברת,גם אנחנו הינו פעם בנות 16 את לא זוכרת?????.."ממש ברגע שאני אומרת לה את הדברים האלה והיא מפנה פניה בחזרה באי שביעות רצון,האוטובוס פונה לדיזנגוף בתנועה חדה ולא צפויה כדי לא לפספס את הירוק שהתחלף בינתיים לצהוב והילקוט הצבעוני של הנערה שעומדת ליד המושב שלה...מתנגש קלות בכתפה של הגברת.....
אולי בגלל המשפט שזה אתה לחשתי לאוזנה ובגלל זיכרון רחוק שהתייצב חד לפתחה.....היא לא אמרה דבר.
הנערה היפה והמבוהלת ייצבה את הילקוט על גבה ורכנה לעבר הגברת:" אויש,סליחה...קיבלת מכה??" היא שאלה...
."זה בסדר,לא קרה כלום"-אמרה הגברת תוך העברת כף ידה בתנועת נפנוף קלה,על כתפה.
האוטובוס עצר ברכות לצד המדרכה בדיזנגוף פינת ארלוזורוב.
ירדתי והלכתי לרדוף אחרי התמונה הכי מושלמת של הים שלי.
אין לי רישיון נהיגה.אני יודעת...אמרתי כבר...ואני חוזרת על עצמי.מה לא עושים לטובת הפואטיקה.בזמן האחרון אין לי מצב רוח להתקשט.מקסימום ג'ינס או טרנינג,מוותרת גם על צבעי הקרב ומסתפקת במה שהטבע נותן..והוא נותן ועוד איך...כל יום קמט מקסים אחר שיעיד..על השנים הרבות שלי ..ללא רישיון.
לוקחת מצלמה ויוצאת לתחנה.אמרו שירד גשם,אבל בינתיים רק האפור החד הזה שכל כך מתאים כרגע לנוף הפנימי שלי.יום מצוין לצלם את הים,נטול רוחצים ומטיילים,חשוף לעדשה.את האוטובוס אני רואה מיד עם צאתי לרחוב ומברכת על הטרנינג ונעלי ההתעמלות,פוצחת בריצה כאילו כלום...ומספיקה להגיע לתחנה לפניו.דוס-פואה גופי ועצמותי שזוכרים את אליפות בית הספר למרחקים ארוכים כי אני כבר לא.
קבלת פנים נפלאה באוטובוס.חמים ואין הרבה נוסעים.אני קולטת בזווית העין את שתי הגברות שלי(מהפוסטים הקודמים,כמובן) בנות ה70 ומשהו ישובות במרכז האוטובוס.הנהג רגוע ומוכר וברקע מתנגן לו COLDPLAY-VIVA LA VIDA...ואני והמצלמה מתיישבות לנו מאחורי הגברות החביבות.אני נצמדת לחלון מביטה החוצה וחושבת פנימה עליו ועלי והתמונות רצות לי בראש ואני מנסה להפסיק את הסרט הזה לפני שאתחיל שוב לדכדך לי את הנשמה ביום הנפלא הזה שנועד כולו לצילום גלים וקצפם.
בעודי אוחזת בידית החרום של המחשבות,האוטובוס עוצר ליד בית הספר וחבורת תיכוניסטים רעשנית וגועשת מצויידת באייפונים ואייפודים,נשפכת פנימה .הצחוקים והצעקות ממלאים את החלל ומשב הרוח הרענן רווי ההורמונים מעלה חיוך קטן על שפתי.אני מקשיבה לשיחות השטוטניקיות ולציחקוקים כשפתאום גברת בת 70+ א' אומרת לחברתה ב' בקול חזק מלא בוז וחוסר סבלנות "נו מה את אומרת....איזה נוער זה...אין היום חינוך...אין כלום..ולמה הם לא יושבים כמו בני אדם...מה צריך לעמוד????יש הרבה מקום לשבת...מה זה???????." אני קולטת את גב בת 70+ ב' מהנהנת בהסכמה מלאה ונערה נאה עם ילקוט גב צבעוני לוחשת לחבריה..."חברה תרגיעו".....זה מחזיק דקה או שתיים אך החבורה חוזרת לתקשורת הרעשנית.
גב' בת 70+ א' כבר ממש מעוצבנת,היא מסובבת את פניה לעבר החבורה,מקרבת את אצבעה,זאת עם היהלום,לשפתיה וזורקת אוושה ארוכה של "שששששששששששששש" לאוויר דחוס הצלילים.חלק מהנערים מביטים עליה בחוסר הבנה מהולה באיזו אי נעימות רגעית....היא מסתובבת אלי ומנסה לגייס אותי לטובת עניין השקט והסדר הטוב במקום ציבורי
... ואני מוצאת את עצמי מניחה יד רכה על כתפה ואומרת..."גברת,גם אנחנו הינו פעם בנות 16 את לא זוכרת?????.."ממש ברגע שאני אומרת לה את הדברים האלה והיא מפנה פניה בחזרה באי שביעות רצון,האוטובוס פונה לדיזנגוף בתנועה חדה ולא צפויה כדי לא לפספס את הירוק שהתחלף בינתיים לצהוב והילקוט הצבעוני של הנערה שעומדת ליד המושב שלה...מתנגש קלות בכתפה של הגברת.....
אולי בגלל המשפט שזה אתה לחשתי לאוזנה ובגלל זיכרון רחוק שהתייצב חד לפתחה.....היא לא אמרה דבר.
הנערה היפה והמבוהלת ייצבה את הילקוט על גבה ורכנה לעבר הגברת:" אויש,סליחה...קיבלת מכה??" היא שאלה...
."זה בסדר,לא קרה כלום"-אמרה הגברת תוך העברת כף ידה בתנועת נפנוף קלה,על כתפה.
האוטובוס עצר ברכות לצד המדרכה בדיזנגוף פינת ארלוזורוב.
ירדתי והלכתי לרדוף אחרי התמונה הכי מושלמת של הים שלי.