פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 625 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים סיפור :) ☁SPIRIT☁
זה דיי גרוע, כן אני יודעת. כתבתי את זה כשהייתי בת תשע או עשר, ויש לזה המשך אבל הוא אפילו יותר נוראי, אז אני לא אפרסם אותו.
והייתי מוחקת את ההודעה הזו, או מוחקת את הסיפור דרך העריכה. אבל אין לי מה לכתוב פה במקום וחבל להשאיר הודעה ריקה XD
אני קוראת לזה : מבית אומנה -
''מה זה?'' שאלה אותי פסיכולוגית ילדים שאני ממש לא צריכה.
'' אמא'' עניתי בראותי צללית שחורה על גבי דף לבן שהחזיקה הפסיכולוגית מולי.
'' וזה?'' היא שאלה. ''אבא'' עניתי. ''אני יכולה לשאול אותך לאיזה הורים את מתכוונת?'' שאלה אותי הפסיכולוגית. '' לאלה שבאמת הולידו אותי, לא המתחזים האלה.'' עניתי בפשטות ובזעם. לשמע תשובתי הזעיפה אמי החורגת את פניה. או לפחות היא טוענת שהיא לא אמי החורגת.
''גאיה, את יכולה לצאת לדקה? אני רוצה לדבר עם נוגה לבד.'' אמרה הפסיכולוגית ואמי, גאיה, יצאה מהחדר.
'' למה את חושבת שהיא לא אמך האמיתית? שהולידה אותך?'' היא שאלה ברוך.
'' את מתנהגת אליי כאילו אני בת שנה. אני לא. את לא צריכה לשאול אותי ככה. זה שגדלתי בבית אומנה לא אומר שאני חסרת חינוך, ואני לא יודעת לדבר בשפה גבוהה יותר, או להבין מה אומרים לי.'' התנפלתי על הפסיכולוגית. היא לא נרתעה היא חייכה אליי. כאילו היא עובדת עם ילדים כמוני כל יום. נמאס לי שמתנהגים אליי כאילו אני תינוקת. אני בת שתיים עשרה, ואני לא טיפשה חסרת חינוך.
'' אני מבינה. אולי תספרי לי את סיפורך... ואני אנסה לעזור לך?'' היא שאלה אותי. הזעפתי פנים אני לא אוהבת לספר את הסיפור שלי אבל אני חייבת. אחריי שלוש טיפולים שלא הסכמתי לדבר . אמי התחילה להטיל עליי עונשים ועבודות בית קשות לעשות ואין לי כוח לקרצף עוד שני קומות של רצפות. אז התחלתי לדבר והפסיכולוגית נראתה מרוצה מזה.
''אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאוד נלקחתי מהוריי אל בית אומנה קטן, אני לא זוכרת מה הסיבה שנלקחתי, מעולם לא סיפרו לי, אני זוכרת שגררו אותי משם ואני רציתי לראות את פניי הוריי פעם אחת נוספת. אבל לא נתנו לי. כשהגעתי לבית האומנה הרגשתי ממש בודדה, לא היו לי חברים ושנאתי ללמוד. שנאתי עוד יותר לראות ילדים נלקחים אל הוריהם הקודמים, או אל הורים חדשים.
היה מורה אחד, קראו לו רונן. הוא היה מכייף איתי ומארח לי חברה. הוא גם עזר לי להשתלב ככה שתוך חצי שנה כבר התחילו להיות לי חברים. התחלתי להתרגל לבית האומנה והשתדלתי לא להיזכר בהוריי אבל חלמתי עליהם תמיד. וגם הייתה לי תמונה שלהם. ככה שלא יכולתי לשכוח את פניהם.
אחרי חמש שנים, נכנסו שני הורים אל בית האומנה. וטענו שהם הוריי הביולוגים. אבל לא האמנתי להם הם אפילו לא דומים להוריי האמתיים. לאמי האמיתית הייתה צמה זהובה. ושערה של זו בכלל שחור. לאבי היה שער שחור. וזה בכלל בלונדיני. אבל בכל זאת למרות תחנוני מסרו אותי אליהם. אני גרה אצלם כבר שנתיים ואני לא מאמינה להם. אבל זיכרונות הוריי מתחילים להישחק, כי אני לא מוצאת את התמונה שלהם. אני יכולה להישבע ששמתי את התמונה במזוודה שהוריי החדשים ארזו לי...'' הפסקתי לדבר.
''אני מבינה..'' המהמה הפסיכולוגית.
'' לא את לא! את לא יכולה להבין שום דבר מהחיים שלי תפסיקי לשחק אותה!'' צעקתי עליה. התעצבנתי. למה סיפרתי לה את זה בכלל! היא זרה גמורה!
גאיה אמי נכנסה וסימנה לי לצאת החוצה, בלית ברירה יצאתי. אני לא רוצה למשוך עוד שלוש קילו עשבים מהחצר עוד פעם.
לא שמעתי בדיוק מה הפסיכולוגית ואמי דברו. אבל אמי לא הייתה מרוצה מכך.
כשיצאה מחדר הפסיכולוגית בפנים זעופות ורציניות, היא לא הייתה מרוצה מתשובותיי כנראה, אבל נראה היה שהיא מרוצה מזה שהתחלתי לענות. היא כנראה מרגישה שלאט לאט היא תצליח להפוך אותי לבת המושלמת. אבל זה לא יעבוד לה. אני לא מוכנה לשכוח את הוריי הקודמים.
''בואי חוזרים הביתה. את צריכה לעזור לי להכין ארוחת שבת'' היא אמרה וצעדה החוצה מין הבניין, צעדתי אחריה בראש מורכן. מה היא רוצה? להרוג אותי? להכין ארוחת שבת עם אמא נשמע דווקא לא רע בהתחלה כשהיא אמרה לי את זה בפעם הראשונה. לאט לאט הבנתי. שלעזור לאמא להכין ארוחת שבת, זה לתת לאמא לישון כל היום. ואז להכין ארוחה למשפחה המורחבת שאני בכלל לא מכירה.
וזה לא סתם משפחה מורחבת. קודם כל, נתחיל מהצד של אבא- יש לו ששה אחים ארבע בנות ושני בנים. לכל אחד מהם יש בעל או אישה, ובערך בין שתי ילדים עד ארבעה. וכולם מוזמנים. אבל שלא נשכח גם את הוריו... סבא וסבתא חורגים ששונאים אותי על כך שהגעתי לבית המשפחה. וגם הם מוזמנים.
אני לא יודעת אם הם יחליטו להרחיב את המשפחה של אבא ולהזמין גם את האחים שלהם, אני מקווה שלא.
ונעבור לצד של אמא? זה קצת יותר מסובך, קודם כל יש לה אולי רק שתי אחיות. אבל הן מבוגרות ממנה בערך בעשר עשרים שנה, ברגע ששמעתי את זה כמעט התעלפתי, ויש לכל אחת ארבעה ילדים, שהספיקו כבר לגדול ולהתחתן, למזלי להם עוד אין צאצאים. נכון שמזמינים את הוריה של אמי החורגת גם, אבל הם פחות שונאים אותי. אבל אני לא מתכוונת להגיד שאנחנו ביחסי שלום. הם פשוט לא יורדים עליי בפומבי כמו הוריו של אבי החורג, מארק. אבל הם כועסים מאוד על גאיה ומארק כי הם הביאו אותי לפה. אז נכון שיש את כל זה. אבל לכל צד במשפחה יש דרישות- איך להכין את הסלט... איזה קציצות ואיזה תוספות. ותאמינו לי לבשל את כל זה זה לא כזה כייף, ואמא תמיד אומרת לי להכין כמות כפולה.
לפחות לאחים החורגים שלי אני לא צריכה להכין אוכל, הם תמיד לוקחים כמה כריכים והולכים לצפות בטלוויזיה. אהה. הנה עוד הוכחה שאני לא הבת של גאיה ומארק. גם כשעזבתי בגיל חמש לא היו לי אחים. אז איך יש לי אחות קטנה בת ארבע. ואח גדול בן 13?
אמי ואבי החורגים מעולם לא ענו לי על זה, אבל החליטו שאני לא זוכרת או שפשוט אני משקרת כדי לחזור לבית האומנה.
כשהגענו הביתה אחותי הקטנה קייטי, כבר הספיקה לבלגן את כל הבית, ואחי הגדול קיי נעל את עצמו בחדרו והקשיב למוזיקה רועשת במיוחד. מארק לא היה בבית. ובעוד שעתיים מעכשיו אצטרך להתחיל להכין אוכל. איזה אמא נורמאלית תעשה דבר כזה לבת שלה? אם היא טוענת שהיא הבת האמיתית שלה!?!
לפי מבטה של אמי נראה שזה לא סוף המטלות היומיות.
'' אז על מה דיברת עם הפסיכולוגית?'' שאלה אמי למרות שהיה ברור שהיא יודעת.
'' כרגיל...'' אמרתי וצנחתי על הספה הסגולה והמרופטת. רציתי לראות טלוויזיה, אבל גאיה אף פעם לא הרשתה לי לצפות בה. ''עד שתתחילי להכין את ארוחת שבת תשמרי על קייטי...'' היא אמרה ונכנסה לחדר השינה שלה. נעצתי מבט עייף בקייטי והיא חייכה אליי חיוך תמים, ואז המשיכה להשליך צעצועים בכל רחביי הבית.
''אל תתני לה לבלגן!'' צעקה אליי גאיה מחדרה וטרקה את הדלת. אוייש, לא לתת לקייטי לבלגן זה בלתי אפשרי כמו לחתוך את הרגל שלך בעזרת נוצה- והיא יודעת את זה טוב...טוב... פשוט נמאס לי שכל המטלות והדברים הבלתי אפשריים והמעצבנים והקשים נופלים עליי. מילא - אני הבכורה בבית? ממש לא ! יש פה בן שגדול ממני בשנה שיעשה הוא את כל העבודה...
ובאמת חסר לו קצת חינוך, אבל אני יכולה להבין מאיפה הוא קיבל את זה.
'' לא תצליחי ולא תצליחי...'' קנטרה אותי קייטי. ''אין לי כוח לזה קייטי פשוט בואו תדליקי טלוויזיה ותעבירי לערוץ שמעניין אותך...'' אמרתי.
'' למה שאת לא תדליקי? אהה נכון! את הבת הכי פחות מוערכת במשפחה, אז את לא יכולה לעשות את זה... מסכנה!'' היא צחקקה קפצה על הספה והדליקה טלוויזיה. היא צופה בדורה, רציני- אפילו בגיל ארבע מי צופה בדורה!?! אבל אני צופה איתה כי אין לי משהו טוב יותר לעשות. אהה רגע יש לי- זה או זה או לסדר את הבית. ומילא אני אקבל עוד מטלות מאוחר יותר אז אני מעדיפה להשתרע על הספה ולהשתעמם.
אני מתגעגעת לחברים שלי בבית האומנה ולרונן המורה למתמטיקה, אליו הכי התגעגעתי אפילו לשיעורים שלו. עברו שנתיים מאז הפרידה מבית האומנה ושבע שנים מאז הפרידה מהוריי... הוריי הביולוגים, אמי בעלת הצמה הזהובה והעיניים הכחולות והנוצצות. ואבי טיפה שמנמן שערו שחור ועיניו ירוקות.
אליהם אני הכי מתגעגעת, אני תוהה מה גרם להם להשאיר אותי בבית האומנה, ולא לתת לי לראות את פניהם יותר, או לא לתת לי מזכרת נוספת מלבד התמונה שלהם ששמרתי תמיד בכיס מכנסיי.
קול דלת נפתחת העיר אותי מהרהורי, הרמתי את מבטי וראיתי את קיי יוצא מחדרו. היה לו שער שחור ועיניים חומות. לא כמו לי, לי יש שיער חום ועיניים כחולות. ואני הרבה פחות דיכאונית ממנו, למורות שהבית הזה וכל דייריו משפיעים עליי לרעה. ''באמת נוגה? את רואה דורה? לאן התדרדר עולמנו?'' הוא מלמל לעברי והלך למטבח להכין לעצמו ארוחת צהריים. מכל המשפחה החדשה והמעצבנת שלי אותו אני הכי אוהבת. אולי הוא דיכאוני למדיי אבל יש לו קצת חוש הומור. והוא לפחות מתייחס אליי כאל בן אדם. לא כאל משרתת או סתם מישהי שנלקחה מהרחוב. אז כן אולי חסר לו קצת חינוך. אבל הוא אחלה בן - אדם. קמתי מהספה והתחלתי לאסוף את הצעצועים של קייטי. יש לי עוד שעה עד שאני צריכה להתחיל להכין את ארוחת שבת ועד הערב עד שגאיה תתעורר, ואני לא רוצה לעצבן אותה עוד יותר, גם ככה אני סובלת מספיק עבודות בית כשאני מתחילה להשתחרר ולדבר עם הפסיכולוגית הזאת. אפרופו פסיכולוגית גם מחר אני הולכת אליה. מעניין לאן היא תתחיל לדובב אותי הפעם…
אחריי שסיימתי להכין את האוכל לפי בקשותיהם של כל אחד מבני המשפחה וכמעט התעלפתי, מרב תשישות נאלצתי ללכת להתקלח כי הסרחתי בטרוף. אחר כך שטפתי את הפנים והלכתי לחדר המאולתר שהכינו לי. הייתה בו מיני מיטה כזאת, שכנראה רצו לזרוק אבל מצאו בה שימוש בשבילי. לא היה שם ארון או שולחן או שידה. רק המזוודה שלי וקירות חלקים. על המיטה הרעועה היה סדין, ושמיכה . אפילו בשביל כרית הם לא השקיעו בשבילי. והם קוראים לעצמם הוריי הביולוגים? אם באמת היה איכפת להם אולי, אם הם היו מתייחסים אליי כאל בן - אדם אולי... אולי הייתי משתדלת לשכוח את הוריי ולהנות. אבל הם לקחו אותי לפה כדי שאעשה את מטלות הבית שלהם. או כדי לאמלל אותי. והם מתייחסים אלי כמו אל משרתת. אני רוצה את התמונה של הוריי, אני רוצה להיזכר בהם אבל דמותם נשחקת בזיכרוני. אני מתכרבלת במיטה ומתכסה בשמיכה לפתע אני מרגישה מים שמרטיבים אותי מכף רגלי ואת הבטן. העפתי את השמיכה הצידה, וסקרתי את המיטה, הייתה שם קערת מים קטנה שהונחה במיטתי ונשפכה עליי, מצאתי גם פתק, הדיו התמוסס במים אבל הספקתי לקרוא.
'אכלת אותה, מקייטי, וזה לא הסוף'. ואז הדיו נמחק ונשחק לגמרי. כמו תמיד כדי שלא אוכל להאשים אותה ולהוכיח להוריי החורגים שאני כן אחראית וזו ביתם הקטנה קייטי. אין לי סדין או שמיכה אחרים. כך שאני מניחה שאאלץ לקפוא מקור בערב. סגרתי את דלת דרי והחלפתי בגדים בזריזות. את הבגדים הרטובים הנחתי להתייבש בקצה המיטה. הסדין והשמיכה היו רטובים כולם. את השמיכה פרסתי על הרצפה ואת הסדין ליד. המזרן היה לא נוח במידה נוראית אבל איכשהו הצלחתי להירדם. מעניין מה קייטי תעשה לי בבוקר. היא תמיד עובדת עליי או מנסה לעבוד עליי. ובסוף אני סובלת מזה בגדול. ואם אין לי מזל אז גאיה ומארק מאשימים אותי ואת חוסר האחריות שלי במקרים ואני מקבלת מטלות בונוס.
כשאני מתעוררת בבוקר. אני פותחת את הטלפון הנייד שלי שקיבלתי מרונן ליום הולדתי העשירי.' הוא ישמש אותך ויעזור לך רבות, תשמרי עליו'. ובאמת שמרתי במשך שנתיים שלמות הוא נגרם לו אפילו הנזק הקטן שבקלים. אני מגלה שהשעה עשר בבוקר ואני יודעת שזה נתן לקייטי מספיק זמן למתיחה נוספת. אני מביטה סביב ומגלה שהסדין והשמיכה שלי עדיין רטובים וגם מלאים בבוץ. לפחות היא לא נגעה בבגדים שלי. נאנחתי והכנסתי את הבגדים היבשים למזוודה. הלוואי ויכולתי להחזיר לה. התפללתי בלבי ויצאתי מהחדר. לפי קולות הטלוויזיה ששדרה האבקות. והצלחת שבכיור אני יודעת שקיי התעורר מוקדם יותר סיים לאכול וכרגע הוא צופה בטלוויזיה. אכלתי קצת קורנפלקס והלכתי לסלון. בדרך כלל קיי היה אומר לי בוקר טוב או משהו. אבל הפעם הוא לא אמר. ואני מבינה אותו אביו מארק ישב לידו וצפה איתו בהאבקות. בפעם האחרונה שקיי הפגין כלפיי יחס של בן אדם אל בן אדם. ליד גאיה או מארק. הוא נאלץ להכין ארוחה משפחתית ליום שבת. נכון שזה פתר אותי לשבוע נוסף אבל זה לא מנע ממני לרחם עליו.
אני יודעת שלצפות עם קיי בטלוויזיה יעורר את עצביו של מארק אז אני חוזרת על צעדיי חזרה אל המסדרון ויוצאת החוצה מהבית. הלוואי ויכולתי לברוח. אבל יש תחנת משטרה כמה רחובות מפה. ואם גאיה תתקשר למשטרה אני בספק אם אצליח לברוח. התיישבתי על הדשא שקצצתי יומים קודם לכן ועצמתי את עיני, חום השמש עינג אותי, אחריי הלילה הקפוא שקייטי כפתה עליי.
''איפה היא?'' שמעתי צווחה עולה מהבית. זו הייתה גאיה, היא בטח מחפשת אותי. חזרתי בריצה אל תוך הבית ונעמדתי דום מול גאיה הזועמת.
'' מה את חושבת לעצמך? אנחנו דואגים לך לסדין ושמיכה ואת מרטיבה אותם ומלכלכת אותם בבוץ!?!'' היא צרחה עלי. '' אני לא עשיתי את זה. זו קייטי.'' אמרתי. אני כבר לא מגמגמת אני רגילה לצרחות שלה, ואין לי מה לפחד, אני לא חייבת לאף אחד שם שום דבר.
'' יופי!, חזרנו להאשים את קייטי! חשבתי שהפסיכולוגית עזרה לך להתגבר על זה בשנה שעברה! היא רק בת ארבע תרדי ממנה! '' היא צעקה עליי. קייטי יצאה מהמטבח עם כריך ביד וגיחכה, מארק התעלם ויצא לעבודה. קיי נעץ בקייטי מבט כעוס וקייטי חייכה אליו והמשיכה בדרכה אל חדרה.
שתקתי, אין לי איך לענות לזה. ''אני עכשיו הולכת לעבודה, כשאחזור לקחת אותך לפסיכולוגית אני רוצה לראות את הגינה מסודרת ללא עשבים שוטים, ללא עלים שנשרו, ואני רוצה שתספיקי גם לגזום את השיחים!'' היא הטילה עליי את המשימות לקחה את תיק העבודה שלה ויצאה. עד שהיא תחזור זה ארבע שעות מינימום, אין לי זמן לבזבז.
לקחתי כמה שקיות כדי לשים בהם את העשבים השוטים ויצאתי לחצר, קייטי הלכה לשחק בצעצועיה וקיי המשיך לצפות בטלוויזיה. נראה כאילו החיים שלהם דבש. אני רק מרחמת עליהם או יותר נכון אני מרחמת רק על קיי, שגאיה ומארק הם הוריו הביולוגים, מוזר שמשתי מוטציות יצא בן אדם נורמלי.
התחלתי לעקור את העשבים והשמש הקופחת הקשתה עליי מאוד, הזבובים זמזמו והתעופפו לידי רב הזמן וזה עצבן אותי מאוד. אחרי שסיימתי לעקור את העשבים התרוממתי ויישרתי את גבי הדואב. הבטתי סביבי, תמיד התפעלתי מגודל הגינה שרכשו הוריי החורגים. ריבוע דשא שיכול להכיל תשע או עשר מסעיות ענק. באמצע שביל אבנים נקיות וחלקות שאני מבריקה מדיי יום או יומים, מצדי השביל כמה שיחים מהודרים קטנים שהוטל עליי לגזום, ומסביב לרבוע הגינה המון עצים ופרחים בשלל צבעים, כל זה והם לא החליטו לבזבז עשר שקל כדי לקנות לי כרית שאוכל לישון עליה.
הבטתי בטלפון הנייד שלי, השעה שתיים עשרה בצהריים, אני שומעת את צלילי הטלוויזיה רועמים ' מרתון האבקות...' אויי... כמה חבל שכרגע החופש הגדול, אני מעדיפה ללמוד מאשר להיתקע כאן. אבל אני בספק אם הוריי החורגים היו נותנים לי ללכת לבית הספר שנה נוספת אחריי הבעיות שהם חושבים שעשיתי בגלל קייטי המרשעת הקטנה הזו.
נותרו לי עוד שלוש שעות עד חזרתה של גאיה. התחלתי במלאכת גיזום השיחים. השמש הייתה כה חזקה, אפילו כובע הם לא הרשו לעצמם להביא לי. אני לא מבינה איך שרדתי את השנתיים האחרונות ככה... פשוט לא מבינה.
אחריי שסיימתי לגזום את השיחים גרפתי במהירות את העלים ועליתי בחזרה אל הבית, המזגן פעל, גלי קור הכו בי והרגשתי נפלא. הלכתי לחדרי נראה שגאיה לקחה את הסדין והשמיכה שלי לכבסה כי הם כבר לא היו שרועים על הרצפה. התיישבתי על המיטה שלי ונאנחתי. הלוואי והיה לי משהו לעיין בו בזמן שאני מחכה לגזר דיני אצל הפסיכולוגית. אפילו שיר קטן, אפילו תמונה... תמונה.. מעניין איפה כרגע התמונה של הוריי.
(אווופס, יצא לי ארוך קצת יותר מדיי)...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-2 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת Just a girl
-
לפני 11 שנים תודה ^^ ☁SPIRIT☁ (ל"ת)
-
