היית מתנת יומולדת שלי. המתנה הכי טובה, צווחנית ומצפצפת שאי פעם קיבלתי. ישבת לידי בחדר שנתיים שלמות, כשהייתי עסוקה בללעוס את קצה עיפרון החודים שלי ולתהות איזו מהדמויות בספר אני הכי רוצה להרוג באיזו דרך יצירתית.
סבלת ללא תלונות את מיליון השאלות ששאלתי אותך-בלי ממש לצפות לתשובה- ואת העובדה שכיניתי אותך כזכר- למרות שהיית נקבה מוחלטת ואפילו טרחת להטיל ביצים כהוכחה.
אפילו לא התלוננת בשנתיים שעזבתי אל הפנימייה והשארתי אותך לטיפולה של אמא- שנהגה לשאול אותך בכל רגע נתון אם אתה מיסכיייין פה לבד בחדר, ואם אתה מתגעגע אלי- ואז היא היתה מתקשרת לספר לי כמה שפאלקור מתגעגע ומתרוצץ ומשתולל בכלוב בכל פעם שהיא מזכירה את השם שלי.
חזרתי לשבת לצידך בבית במשך שנה נוספת, ואז כבר היית רוב הזמן על הכתף שלי, ולא בתוך הכלוב. לועס איתי ביחד את העיפרון. ואת הספר. ואת המחק…
אז שוב עזבתי, הפעם זה היה קצת רחוק יותר, ואני מודה- לא נתתי לך את הצומי שכל כך התרגלת אליו.
ועכשיו… זה נגמר.
שש שנים סבלת אותי- זה הרבה יותר ממה שאני יכולה לומר על המון אנשים שאני מכירה. אני חושבת שתמיד אחשוב עלייך כשאשמע את הדג נחש שכל כך אהבת מתנגנים ברדיו, או כשאחליף חולצה ואזכר במבט הציפור הסקרני והמטריד בעליל שנהגת לנעוץ בי כשעשיתי זאת…
ועכשיו…. עכשיו תורך לשים עלי עין שם למעלה- איפשהו, במקום הנחמד והרועש שהוא הגן עדן של התוכים.
נוח בשלום, פילי-פיל, תוכון כחול וגאוני שכמותך. לא יהיה לך תחליף, אני בהחלט אתגעגע...
לפחות עכשיו אתה סופסוף חופשי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
