בתחילה חשבתי שזה היום המאושר בחיי. הכל התחיל באותו היום כשהייתי בת 18, בערב של הנשף, לפני 10 שנים. אני יושבת בחדר של הילדה שלי, פותחת את היומן ונזכרת:
''זה היה מושלם מבחינתי. האווירה הנעימה, המקום, הבן זוג האוהב. הנשף היה יותר מדי טוב. הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להרוס אותו. לבשתי את השמלה הזהובה שלי שאמי, אליזבת, קנתה לי מחוץ לארץ. השמלה איתה נכנסתי לנשף, וכולם התפערו ממנה.
אני מסתכלת ימינה, על המיטה שלה, ורואה בדמותי איך לבשתי את השימלה. הרי גם אני גרתי בחדר הזה פעם.
'' ג'סיקה, השמלה הזאת מדהימה.'' ''מאיפה קנית אותה?'' ''אני גם רוצה כזאת'' ועוד ועוד מחמאות. הרגשתי אלוהית. הבן זוג שהיה איתי, בריאן, הסמיק, כי הוא הרגיש גם כמו אל שהולך יד ביד עם אלה.
'' אהובה, אני מרגיש שהערב הזה הוא מושלם. את ואני פה , בנשף סיום התיכון, אנחנו ביחד, אוהבים אחד את השנייה, הקהל אוהב אותנו, ואנחנו נהנים מכל רגע.'' בריאן אמר והסתכל בי בעיניים ונשק לי. הנשיקה הייתה עדינה ורגועה, כמו שרק אנחנו אהבנו. התחלנו לרקוד, כל המבטים עלינו.
לאחר כמה דקות כשסיימנו לרקוד, ראיתי שנכנסת אנסטסיה, השקדנית של השכבה, עם בן זוג והתיישבה לידנו.
'' אה. היי. הגיע הזמן שנסיים את התיכון, לא?'' אנסטסיה שאלה וגיחכה.
'' כן בהחלט. אני זוכרת איך התחלנו ללמוד כאן, היינו ילדים קטנים.'' עניתי .
'' בנות, עם כל הכבוד לזיכרון שלכן, המנהלת קוראת לנו, אז צריך להפנות אליה את המבט'' בריאן אמר פתאום.
'' תלמידים ותלמידות יקרים, התכנסו כאן בערב זה, כדי לחגוג את סיום הלימודים, סיום התיכון , שכל כך השתוקקתם לו. אני מברכת את כולכם...'' המנהלת קראה מהדף והמשיכה בשטויות שלה.
באותו הרגע הבנתי שזהו. הלימודים הגיעו לסיומם, לא אצטרך ללמוד יותר בבית ספר רגיל, אלא בקולג' את המקצוע שאני רוצה, והכול יהיה מושלם, הרי זה מה שאמור להיות לא ?
בריאן הסתכל עליי וראה שאני מהרהרת, אמר: '' יפתי , על מה את מהרהרת כל כך הרבה, אני יכול לדעת ?''
'' אתה יודע..'', עניתי לו, ''חשבתי על זה שהנה סיימנו ללמוד ויוצאים לחופש, ועוד מעט נלמד בקולג' ''
'' אני הולכת ללמוד באוניברסיטת סטנפורד. זוכרת שאמרתי לך שאני אוהבת ריקוד ? אז החלטתי להירשם לסטנפורד והתקבלתי.'' אנסטסיה הצטרפה לשיחה.
'' אה מזל טוב, אנסטסיה, אני גאה בך. בהצלחה.'' איחלתי לה. ''בריאן, בוא נלך, אני לא מרגישה טוב''. קמנו והלכנו.
''תודה וביי, תרגישי טוב ג'סיקה'' אנסטסיה נפנפה לי.
ברגע שבאתי לעבור את הכביש, קלטתי אותו נוסע במהירות לכיוון שלי, לא הספקתי לחזור למדרכה והוא דרס אותי. כשהגעתי לבית חולים, התברר שנפגעתי בגפיים התחתונות ממש חזק ואמרו לי שאני בהריון. חודש שני. ושכמעט איבדתי את התינוקת.
זה היה בהחלט שוק בשבילי. פתאום שמעתי קול משמאלי. הסתובבתי, וראיתי את אנסטסיה במיטה לידי.
מתברר, שכאשר לא יכלתי לזוז, אנסטסיה יצאה מהנשף , כדי להביא לי את התיק. היא ראתה שאני עומדת בשוק באמצע הכביש, ורצה לעזור לי. היא דחפה אותי כדי שהפגיעה תהיה קלה יותר, אך בכל זאת שתינו נפגענו קשה. בריאן באותו רגע הלך לקחת את האוטו.
כמה ימים אחרי זה היא נפטרה, ובעקבות זאת קראתי לבתי על שמה.
היום זה יום השנה ה 10 למותה.
''זה היה מושלם מבחינתי. האווירה הנעימה, המקום, הבן זוג האוהב. הנשף היה יותר מדי טוב. הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להרוס אותו. לבשתי את השמלה הזהובה שלי שאמי, אליזבת, קנתה לי מחוץ לארץ. השמלה איתה נכנסתי לנשף, וכולם התפערו ממנה.
אני מסתכלת ימינה, על המיטה שלה, ורואה בדמותי איך לבשתי את השימלה. הרי גם אני גרתי בחדר הזה פעם.
'' ג'סיקה, השמלה הזאת מדהימה.'' ''מאיפה קנית אותה?'' ''אני גם רוצה כזאת'' ועוד ועוד מחמאות. הרגשתי אלוהית. הבן זוג שהיה איתי, בריאן, הסמיק, כי הוא הרגיש גם כמו אל שהולך יד ביד עם אלה.
'' אהובה, אני מרגיש שהערב הזה הוא מושלם. את ואני פה , בנשף סיום התיכון, אנחנו ביחד, אוהבים אחד את השנייה, הקהל אוהב אותנו, ואנחנו נהנים מכל רגע.'' בריאן אמר והסתכל בי בעיניים ונשק לי. הנשיקה הייתה עדינה ורגועה, כמו שרק אנחנו אהבנו. התחלנו לרקוד, כל המבטים עלינו.
לאחר כמה דקות כשסיימנו לרקוד, ראיתי שנכנסת אנסטסיה, השקדנית של השכבה, עם בן זוג והתיישבה לידנו.
'' אה. היי. הגיע הזמן שנסיים את התיכון, לא?'' אנסטסיה שאלה וגיחכה.
'' כן בהחלט. אני זוכרת איך התחלנו ללמוד כאן, היינו ילדים קטנים.'' עניתי .
'' בנות, עם כל הכבוד לזיכרון שלכן, המנהלת קוראת לנו, אז צריך להפנות אליה את המבט'' בריאן אמר פתאום.
'' תלמידים ותלמידות יקרים, התכנסו כאן בערב זה, כדי לחגוג את סיום הלימודים, סיום התיכון , שכל כך השתוקקתם לו. אני מברכת את כולכם...'' המנהלת קראה מהדף והמשיכה בשטויות שלה.
באותו הרגע הבנתי שזהו. הלימודים הגיעו לסיומם, לא אצטרך ללמוד יותר בבית ספר רגיל, אלא בקולג' את המקצוע שאני רוצה, והכול יהיה מושלם, הרי זה מה שאמור להיות לא ?
בריאן הסתכל עליי וראה שאני מהרהרת, אמר: '' יפתי , על מה את מהרהרת כל כך הרבה, אני יכול לדעת ?''
'' אתה יודע..'', עניתי לו, ''חשבתי על זה שהנה סיימנו ללמוד ויוצאים לחופש, ועוד מעט נלמד בקולג' ''
'' אני הולכת ללמוד באוניברסיטת סטנפורד. זוכרת שאמרתי לך שאני אוהבת ריקוד ? אז החלטתי להירשם לסטנפורד והתקבלתי.'' אנסטסיה הצטרפה לשיחה.
'' אה מזל טוב, אנסטסיה, אני גאה בך. בהצלחה.'' איחלתי לה. ''בריאן, בוא נלך, אני לא מרגישה טוב''. קמנו והלכנו.
''תודה וביי, תרגישי טוב ג'סיקה'' אנסטסיה נפנפה לי.
ברגע שבאתי לעבור את הכביש, קלטתי אותו נוסע במהירות לכיוון שלי, לא הספקתי לחזור למדרכה והוא דרס אותי. כשהגעתי לבית חולים, התברר שנפגעתי בגפיים התחתונות ממש חזק ואמרו לי שאני בהריון. חודש שני. ושכמעט איבדתי את התינוקת.
זה היה בהחלט שוק בשבילי. פתאום שמעתי קול משמאלי. הסתובבתי, וראיתי את אנסטסיה במיטה לידי.
מתברר, שכאשר לא יכלתי לזוז, אנסטסיה יצאה מהנשף , כדי להביא לי את התיק. היא ראתה שאני עומדת בשוק באמצע הכביש, ורצה לעזור לי. היא דחפה אותי כדי שהפגיעה תהיה קלה יותר, אך בכל זאת שתינו נפגענו קשה. בריאן באותו רגע הלך לקחת את האוטו.
כמה ימים אחרי זה היא נפטרה, ובעקבות זאת קראתי לבתי על שמה.
היום זה יום השנה ה 10 למותה.