פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 859 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-2 חודשים האנשים מסוף העולם שמאלה Ortash
"לעזאזל!" היתה זו הפעם החמישית בה כמעט סטיתי מהכביש בשל הגשם העז. "אתקשר אלייך מאוחר יותר, מרי אלן."
ניתקתי את הטלפון והנחתי אותו על המושב שעל יד הנהג.
הייתי זקוק לכל הפוקוס שהייתי יכול לגייס כדי לראות מעבר למטר וחצי קדימה מהשמשה, שהמגבים שהתנופפו עליה בהיסטריה לא הצליחו לנקותה מהטיפות האפורות.
הגלגלים ירקו מים למשך עוד כמה דקות, עד שלפתע, לאורו של ברק פתאומי, הואר מבנה לבנים מרשים בגודלו שניצב בגאון מאחורי זוג שערי פלדה חלודים במקצת. הקיסוס שעיטר את קירותיו שיווה לו מראה עתיק, אך אור הברק ועין הסערה שמעליו שיוו לו חזות מאיימת משהו.
רעם התגלגל ברקיע השחור שמעליי.
יצאתי מהמכונית, הידקתי את מעיל הפראק סביב גשר אפי וטרקתי את הדלת מאחוריי. הרוח שהרקידה את שולי המעיל באגרסיביות סביב קרסוליי גילתה שאין טעם להוציא את המטרייה.
היטבתי את הכובע סביב פדחתי והחשתי את צעדיי לעבר המבנה.
השער לא היה נעול, אז דחפתי אותו בידי הפנויה וצעדתי במעלה שביל העפר הבוצי לעבר דלת אלון כהה. הקשתי שלוש פעמים על הדלת בעזרת ידית ההקשה הזהובה שהיתה מקובעת במרכזה.
כעבור כדקה ארוכה ורטובה של המתנה, הדלת נפתחה בחריקה, ובפתח נגלתה לי אישה גוצה, בעלת הבעה זעופה למדי, שיערה השחור השזור בשיבה כסופה אסוף ברשת על קודקודה. היא לבשה בגדי משרתת.
"כן?" היא נחרה לעברי, בטון שלא היה ניתן לזהות בו את הטיפה הקלושה ביותר של אהדה.
"קבעתי פגישה עם מיס ווטסון."
כשלא נראה שהיא עומדת להזמין אותי מיוזמתה, נאלצתי לשאול בעצמי אם אוכל להכנס.
המשרתת, ששמה התברר מאוחר יותר כמיס בל, הובילה אותי אל הטרקלין.
הבית היה מרשים אף יותר מבפנים. ההצצה החטופה שהצלחתי להעיף בקומה התחתונה, שהיתה חשוכה לחלוטין מלבד אור עמום וחמים שבקע, ככל הנראה, מהאח שליד הקיר, חשפה קירות מעוטרים בדיוקנאות שמן, ריהוט עתיק ויקר למראה, ודביקות מרשימה בסגנון הויקטוריני.
המשרתת הובילה אותי במעלה גרם מדרגות לולייני עשוי שיש, ואז במורד מסדרון אפלולי שרצפתו מכוסה שטיח ארגמן עבה, אל דלת אלון דומה לזו שבכניסה; צרה יותר.
מיס בל הקישה על הדלת לשם הנימוס, פתחה אותה בעדינות וצעדה פנימה.
היא פנתה אל הגברת שישבה בפנים ומלמלה כמה דברים שלא הבנתי - היה לה מבטא צפוני מאוד.
"היכנס בבקשה, מר אקטון", בקע קול נעים מפנים החדר.
המשרתת פינתה את הדרך וסבה על עקביה, בחזרה במעלה המסדרון.
"ערב טוב, מיס ווטסון", חייכתי אל אישה מבוגרת, לבושה בצניעות, שישבה על כורסה מהודרת בצדו הנגדי של החדר.
גם החדר הזה היה מאובזר בסגנון בריטי מיושן, אלא שהאח שהיה מקובע בקיר שיווה לו מראה חמים יותר.
"ברוך הבא לבית היתומים על שם ברינגטון, מר אקטון. ציפיתי לבואך", מיס ווטסון השיבה לי חיוך סגפני וקפוץ, מעוטר קמטי הבעה. על אף חזותה הקרירה והצנועה, היה בה חום אמהי מסוים.
"תיאלצי למחול לי על איחורי, הסערה החריפה בשעות האחרונות." רעם הרעיד את הדיוקנאות שעל הקיר, כמאשש את דבריי.
"טוב ויפה, מר אקטון. שב בבקשה", היא החוותה לעבר כורסת בד שהיתה מונחת אל מול כורסתה שלה.
הורדתי את כובעי, ערסלתי אותו בין ידיי והתיישבתי על הכורסה.
"שמע נא, מר אקטון. השעה ללא ספק מאוחרת. הצעתי היא שהלילה תישן כאן, בביתנו. בבוקר תסעד אתנו ובשעת התה נוכל לדון בעניינך. כך תזכה גם להזדמנות להכיר את הילדים."
"תודה לך, מיס ווטסון. זה יהיה נהדר." עניתי, בהיעדר אלטרנטיבה.
מיס בל הובילה אותי לחדר אחר בקומה השנייה, מרוהט בצניעות באמצעות מיטה רעועה למדי, שידת לילה וארון בגדים מעופש. פשטתי את בגדיי ולבשתי את כותונת הלילה שהיתה מקופלת בארון.
שנתי היתה טרופה ורדופה.
חלמתי על ילדי תפלצת ויצורים מעוררי פלצות. על ילדים צורחים ועל סדי עינויים.
בבוקר התעוררתי לקול נקישות עקשניות על דלתי.
"ארוחת הבוקר מוגשת בעוד חמש דקות, מר אקטון", נשמע קולה של המשרתת מעברה השני של הדלת.
עיניי נפקחו באחת.
החלפתי במהירות את הכותונת לחליפה החומה שהונחה בארוני במקום בגדיי מיום האתמול, רחצתי את פניי במלתחה ומיהרתי בעקבות קבוצה של נערים שצעדה במורד המסדרון אל הקומה הראשונה.
חדר האוכל היה ממוקם בדלת הראשונה אחרי חדר הכניסה, והיה פשוט מרהיב: ראשית, גודלו היה עצום במידה בל תיאמן. ניצבו בו שלושה שולחנות, כל אחד באורך של כעשרה מטרים. כל שולחן היה מכוסה מפה צחורה, וערוך באופן מושלם.
מרבית הכסאות כבר היו תפוסים על ידי ילדים מכל טווח הגילאים. הבנים היו לבושים חליפות חומות תואמות, והבנות לבשו שמלות חומות וסינרים לבנים. הכל היו מסורקים למשעי, רחוצים, מאורגנים והומוגניים באופן כמעט מפחיד.
מיס בל הובילה אותי לשולחן נפרד, בראש החדר, שהיה מאונך לשאר השולחנות.
לשולחן זה הסבו מיס ווטסון, גבר מבוגר למראה לבוש בגדי כומר, ועוד כמה אנשים מבוגרים בבגדי מקצוע. הנחתי שזהו שולחן הסגל.
הילדים פטפטו ביניהם בנחת, וגם אנשי הסגל החליפו ביניהם דיונים סוערים על פוליטיקה וכלכלה.
כעבור כמה דקות החדר היה מלא מפה לפה, ולא נותר כיסא פנוי אחד.
בתחילה, הכומר קם, והדריך תפילה קצרה של תודה לבורא.
אחר כך, מיס ווטסון קמה ואיחלה לכולם בוקר טוב ובתיאבון.
כמה רגעים אחר כך, המשרתים נכנסו, נושאים בידיהם סירי ענק מהבילים.
פי נתמלא ריר, אלא שכשנפתחו הסירים וגילו תכולתם, נראה שאצרו רק דייסה.
לשולחן הסגל הוגשו גם תפוחי אדמה, אבל זה הכל.
זה היה מוזר למדי, בהתחשב בכך שהאחוזה והריהוט נראו יקרים מאוד, אבל כולם אכלו בדממה מופתית ולא נראה שהדבר מפריע להם, אז מזגתי לצלחתי מעט דייסה ותפוחי אדמה ולעסתי בשקט.
מאוחר יותר באותו היום, יצאתי לסיור בבית היתומים, בתקווה להכיר את הילדים. החצר האחורית היתה ריקה, למעט ילדה קטנה, כבת 6 או 7, שישבה על ספסל ממורק בקצה הגינה והטליאה סינר מרוט.
היא היתה לבושה שמלה חומה, תואמת למאות האחרות שראיתי באותו היום, שיערה השחור סתור במקצת ועיניה, שנראו ריקות מהבעה, היו ממוקדות בסינר. היא תפרה במונוטוניות, חוזרת על תנועותיה שוב ושוב, כמו רובוט, ולרגע אכן פקפקתי במידת היותה בת אנוש, אלא שלפתע החליקה המחט מאחיזתה העדינה ודקרה את אגודלה.
הילדה הביטה בטיפות הדם הניגרות בדממה, כאילו מהופנטת לאופן בו הן מכתימות את הסינר הצחור והורסות את עבודתה.
במשך כמה רגעים גם אני ניצבתי שם, מהופנט למחזה, עד שלפתע כמו הקצתי מחלום בהקיץ, ונחפזתי לחבוש את ידה באחד הטלאים שנחו על ידה.
הילדה הרימה אליי זוג עיניים גדולות וחיוורות.
חייכתי אליה, אך היא התעלמה ממני והשיבה את מבטה אל הטלאי המאדים לאטו.
"מה שמך, ילדה?" תמרנתי אותה.
"לילי", ענתה לי כמתוך טראנס.
"לילי מה?", הקשיתי.
"איני יודעת", השיבה.
לרגע רציתי להמשיך ולתחקר את הילדה, אך הרגשתי כי מוטב לתת לה לנוח.
"נעים להכיר אותך, לילי", חייכתי אליה. "שמי הוא דניאל אקטון".
"נעים להכירך, מר אקטון", הרימה אליי מבט אטום.
כשהבנתי שלא אזכה לפתח שיחה ראויה לשמה עם הילדה, קמתי ממקומי, איחלתי לה יום נעים וצעדתי חזרה אל תוך המבנה. היא ענתה לי בהמהום ושבה להטליא את הסינר, תוך כדי מריחה של הדם שנטף על הסינר.
"תתעלם ממנה, היא פסיכית", הודיע לי נער שחסם את דרכי אל הדלת.
"סליחה?" השבתי לו. הוא היה גבוה, לבוש בחליפה חומה ובכובע תואם כמו שאר הנערים במוסד, רזה אך די חסון, והייתי מעריך את גילו ב - 12 או 13, לפחות.
"לילי. משוגעת על כל הראש", הצהיר בטון מתנשא.
"מה אתה אומר?"
"הו, כן", הוא התקרב כדי ללחוש לי, "אומרים שהיא רצחה את אח שלה".
מסיבה כלשהי התקשיתי להאמין שעלה בידה של ילדה בת שבע, שמונה לכל היותר, לקחת חיים של אדם אחר, על אחת כמה וכמה אחיה, אך הנהנתי כמתעניין וביקשתי ממנו להמשיך.
"לילי ואחיה הגיעו לבית היתומים לפני שנתיים, באמצע הלילה. הם הגיעו לגמרי לבד, ספוגים מגשם. היא היתה בת חמש וסחבה אותו על הידיים. הוא היה מאוד חולה", הנער דיבר מהר מאוד, מתלהב מההזדמנות שנתנה לו.
"מיס בל סילקה את כולם חזרה לחדרים, אבל אני הצלחתי לחמוק ממנה", הוא חייך בגאווה. "ראיתי אותה מובילה אותם לחדר בקומה השנייה", הוא עצר והעיף בי מבט ממזרי. "החדר שלך".
האופן בו אמר את שתי המילים האחרונות העביר בי צמרמורת. לא חיבבתי אותו.
"הדלת נשארה פתוחה מעט, ואני התגנבתי והצצתי פנימה. וראיתי אותה. היא ביתרה אותו לגמרי, בידיים החשופות שלה". הילד ניסה לעטות ארשת מזועזעת, אך למעשה הוא נראה די מסופק.
"אני מבין. תודה לך, מר..."
"באקט." הרים את גבותיו. "שמי סמאול באקט."
"נעים מאוד, מר באקט", אמרתי, על אף שהמפגש כלל לא היה נעים. "אני הוא מר אקטון. וכעת, ברשותך, עליי לפגוש את מיס ווטסון."
הנער פינה לי את הדרך ואני צעדתי דרך חדר הכניסה ובמעלה המדרגות אל הקומה השנייה, עברתי את המסדרון האפלולי (שאגב, נראה מרשים הרבה יותר כשאור השמש מאיר את דיוקנאות השמן שעל קירותיו), ודפקתי על דלתה של מיס ווטסון.
"היכנס בבקשה, מר אקטון."
פתחתי את הדלת וצעדתי לתוך החדר החמים.
"צהריים טובים לך, מיס ווטסון."
"שב, בבקשה". קודקודה עטור השיבה של מנהלת בית היתומים הציץ בביישנות מעל לכמויות של ביורוקרטיה שנערמה על שולחן הקפה שמול כורסתה. מתוך נימוס, הסטתי את מבטי מהניירת, אך התקשיתי להתעלם מהלוגו הגדול של "מעבדת הניסויים הקליניים של אדינבורו", שהתנוסס על מרבית הדפים.
מיס ווטסון הרימה את מבטה, הבחינה במבטי, ושנינו הסמקנו במבוכה.
"סליחה, לא התכוונתי ל..." פתחתי בגמגום.
"אין צורך", קטעה אותי במהירות והעבירה במהירות את הניירת לרצפה. "אני מקווה שאתה נהנה מהשהות שלך כאן. האם ארוחת הבוקר ערבה לחכיך?"
"תפוחי האדמה היו מצויינים", שיקרתי.
"אתה לא צריך לשקר לי, מר אקטון. קבל את התנצלותי על הארוחה הדלה. אנחנו סובלים מקשיים כלכליים מסוימים לאחרונה. לא קיבלנו תרומה ראויה לשמה משהו כבר זמן רב." נאנחה.
שתיקת מבוכה קצרה השתררה.
"כבר פגשת את הילדים?" מיס ווטסון ניעורה לחיים כבובה שסובבו לה את הקפיץ אחרי תקופה ארוכה של דומיה.
"פגשתי את לילי הצעירה", אמרתי, ומיס ווטסון הנהנה. "ונתקלתי גם במר באקט".
הישרתי את מבטי אל תוך עיניה של האשה שישבה למולי, מנסה לדלות ממנה מידע, אך היא הסיטה את מבטה במהירות. "נהדר".
"בכל אופן, מר אקטון", מיס ווטסון הסתובבה ופתחה את המגירה העליונה בשידת המתכת שניצבה מאחוריה. עננה קטנה של אבק עלתה ממנה. "אלה הם מסמכיהם של כמה מהילדים במעון. תעבור עליהם בזמנך החופשי. מיס בל תקרא לך לארוחת הערב".
היא הושיטה לי כמה מעטפות חומות חתומות בשעווה ותקעה בי את מבטה, האדיש כרגיל.
הבנתי את הרמז, ועזבתי את החדר, אך לא לפני שאיחלתי לה יום נעים.
"בנג'מין פרנקו", פניו של נער צעיר ניבט אליי מתמונת השחור - לבן שבראש המסמך.
1979 23 May
חישבתי בזריזות את גילו על פי התאריך המודפס מתחת לשמו - 11. עברתי על הרקע המשפחתי הדל והתיק הפלילי והשלכתי אותו אחורה, שם הצטרף אל מריה גריי, שרצחה את אמה עם מחבת, דוד ברינגטון, שעל פי תאריך הולדתו אמור להיות היום בן 26, ניקולאס בריסטול, שמכור לבנזודיאזפינים, ועוד כאלה וכאלה פרחחים שהתגוררו בקומה שמעליי.
מיס בל עברה בין החדרים והודיעה על שעת העוצר.
בסוף ארוחת הערב, שכללה עוד תפוחי אדמה, הפעם בשביל כולם, ומעט בשר, מיס בל הזמינה אותי לתה עם הסגל, ומיס ווטסון הזמינה אותי ללון בבית היתומים לילה נוסף, שכן עוד לא גיבשתי את דעתי באשר לילדים.
לילי סקרנה אותי במיוחד, וקיוויתי לזכות להחליף איתה עוד כמה מילים אחרי הארוחה, אלא שהיא נעלמה מיד כשפונו הכלים, ואפילו לא טרחה להישאר לתפילה.
בלילה קרה לי מקרה משונה, ועד היום איני בטוח אם היה זה חלום או ממש: באמצע הלילה התעוררתי לקול רעם חזק במיוחד. נראה שהסערה שבה והתעוררה כי הטיפות הוטחו על חלוני בחזקה, ונראה כי הרוח מאיימת לרסק את הקורות.
לפתע, לאורו של ברק, נגלתה אליי ילדה, לבושה בכותונת לילה, רגליה יחפות ושיערה סתור ומונח על עיניה החיוורות כרעלה.
"אני לא רצחתי אותו", לחשה לי לילי.
"מה?" נבהלתי.
"הם אמרו לך שרצחתי את אחי.
הם שקרנים.
הם רשעים.
אני לא רצחתי אותו."
וזה כל מה שאני זוכר. איני בטוח אם התעלפתי מהבהלה או שהחלום פשוט נקטע, אבל כשהתעוררתי לא נראה שום אישוש למקרה, למען הגינה וחוץ המבנה, שהיו מכוסים בטיפות קפואות של גשם.
"נראה שהסערה שבה לתחייה אתמול בערב", אמר לי הכומר כשירדנו לארוחת הבוקר. "חזקה יותר".
המהמתי ותפסתי שרעפים. רק מאורח יותר, כשכפית אלומיניום גדושת דייסה מהבילה עשתה דרכה אל פי, קלטתי שאחר כך הוסיף עוד משהו.
"אלוהים כועס, בחורי. השטן רוקד לצלילי חטאי האנוש."
מאוחר יותר, נתקלתי שוב בבאקט הצעיר בחדר ההסבה.
"אחר צהריים טובים לך, מר באקט", פניתי אליו. עיניו נפערו לרגע, ואז שבו והסתנכרנו עם הארשת המזוייפת שעל שאר פניו.
"שלום, מר אקטון", הוא התרומם מכיסאו והושיט ידו ללחיצה. לחצתי אותה באי רצון.
כמה שניות של שתיקה חלפו ביעף. הוא נעץ בי את מבטו, ופניו התכרכמו.
"היא נכנסה לחדר שלך, נכון?"
"סליחה?"
"לילי. המטורפת. היא נכנסה לחדר שלך בלילה." הוא קבע.
שתקתי.
"אמרתי לך! היא מטורפת לגמרי! פסיכית על כל הראש! צריך... צריך לתלות אותה! צריך לעשות עליה ניסויים! צריך להרוג אותה!" הנער התלהם והאדים כולו.
ללא ספק תיעבתי אותו. "הירגע, סמואל", הרשיתי לעצמי להשתמש בשמו הפרטי.
"צריך לענות אותה! להכניס אותה לבית משוגעים! לנעול אותה מאחורי סורגים!"
הבנתי שאין טעם להשאר שם, ופניתי לשוב לחדרי.
בדרכי נתקלתי במיס בל, שאיבקה את הציורים בטרקלין.
"אחר צהריים טובים, מיס בל", פניתי אליה.
לרגע היא קפצה בבהלה, ואז נרגעה כשראתה אותי. "שלום, אקטון." ירקה.
התעלמתי מגסותה. "אמרי לי נא, מיס בל", המשכתי. "האם יצא לך להיתקל בלילי?"
מיס בל הסתובבה אליי, משמניה מקפצים עם כל תנועה שלה.
"אני עובדת כאן יותר זמן משתוכל לדמיין, מר אקטון. אני מכירה את כל הילדים כאן בשמם, בפרצופם המכוער ובאיברים המוצנעים שלהם. כן, נתקלתי בלילי. אז מה?"
הופתעתי לרגע מהמונולוג הפתאומי, אבל לא נתתי לזה להסיח את דעתי.
"יש לה, אמ... אח?"
מיס בל הסמיקה מיד, ולרגע פניה התרככו, אך מיד לאחר מכן נהיו נוקשות מאי פעם.
"היה לה אח", אמרה קצרות ושבה לאבק את הציורים.
"מה כוונתך 'היה'?" הסתקרנתי.
מיס בל נאנחה בתסכול, כאילו הטמטום שלי מדהים אותה כל פעם מחדש, והתחילה לדבר מבלי להסתובב אליי בכלל:
"אנחנו בבית יתומים, מר אקטון. הוא אומץ. זה מה שקורה לילדים בבית יתומים. מאמצים אותם".
"אבל הוא היה חולה, לא כך?"
מיס בל קפאה לפתע, הסתובבה אליי וצמצמה את עיניה.
"אני חושבת שהגיע הזמן שתלך, מר אקטון. היה תענוג לשוחח איתך, אבל יש לי הרבה עבודה לעשות."
מיס בל שבה למלאכתה, ואני עליתי לחדרי. התיישבתי על מיטתי, והרמתי את אחת המעטפות החומות הבודדות שעוד נותרו חתומות מהשידה. הוצאתי את סכין המכתבים שלי ופתחתי את המעטפה.
"לילי קרוס", ניבטו אליי פניה העדינות של הילדה.
המשכתי לעיין במסמך של הילדה היחידה ששקלתי לאמץ, כשלפתע הבחנתי בפרט שגרם לעיניי להיפער לגודלם של זוג כדורי טניס. נתקפתי תשישות נוראה, וקרסתי על המיטה מיד.
המסמכים נפלו מידי והתפזרו בחדר.
Lilly Cross
14 Dec. 1890
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-1 חודשים קצת ארוך אבל... זה שאין לנקוב בשמו
-
לפני 11 שנים ו-2 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת ג'קס
-
לפני 11 שנים ו-2 חודשים זה יפהפה sunwing
-
