פעם, בלב ליבו של העולם, היו חיים כוכבים. ילדים. כוכבים קטנים על פני האדמה. אותם כוכבים נתלשו ממקומם, אתה מבין; נתלשו ממקומם בידיו הקרות של הגורל. אותם כוכבים לא איבדו את זוהרם. הוא פשוט התעטף בחושך ובשתיקה, שהסתירה אותו מעיני אנשים, שהיו עיוורות כך או כך. האור היה כלוא בתוכם; דוחף, ובועט ושורט. האדמה לא היתה מקומם. הם ניסו לפתוח. לשחרר את האור החוצה. הם היו מוכנים לעושת הכל, אבל אף אחד לא היה שם כדי לעזור ולחלוק. הכוכבים נעשו קרים, מרוחקים, ואחוזי געגועים.
אט אט הפכו הגעגועים לשנאה, ואז לאטימות. חסרי תחושה, אטמו הכוכבים את אורם מאחורי חומות. הסתירו אותו, והתביישו בו.
החום והאור האגור בתוכם כמעט כילו אותם, וברגע קצר של שבר, האור כבה; והכוכבים היו לא יותר מגופה ועיניים בוהות בשמיים ממעל.
שמיים זרועים כוכבים.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה