אכן אכן. חולות צומי להתאחד.
~
בום. אני נופלת קדימה, על הידיים והברכיים. אני ממהרת להתרומם, שאף אחד לא ישים לב. הידיים שלי נעשות אדומות וצורבות. הברכיים שלי כואבות. אני מחליקה, או יותר נכון לומר, מדשדשת בגמלוניות לעבר המעקה. המחליקיים שלי משרטטים קווים מקוטעים על הקרח.
כשאני מנסה שוב, התנועות שלי נעשות מהוססות ומגושמות. כל כולי מתרכז בהישארות בשיווי משקל.
ימין, שמאל. ימין, שמאל.
כל נפילה כזאת גורמת לי לחשוש יותר. הפחד מהנפילה הבאה הוא זה שגורם לי ליפול שוב ושוב. אז אני עוצרת. וחושבת. באולם מלא ילדים צוחקים, ילדה נמוכה עם ברכיים מדממות נושכת שפתיים, וחושבת. כי מהם מעשים ללא מחשבה.
אני מנסה להחליט איזה סוף יהיה לסיפור הזה. אני מניחה שיהיה יותר טראגי לסיים בתבוסה כוללת ובהלקאות עצמיות, אבל אין לי מצב רוח לזה. אני לא נוהגת להשלים עם כישלון.
אני מנסה להתרכז.
המעקה.
הוא תמיד שם. צמוד לקירות האולם העגול והקר. ילדים נשענים עליו, מוצאים בו נחמה. הוא תמיד יעזור לי, יחזיק אותי. אני מתחילה להחליק לאט בצמוד אליו. לא נזקקתי למגע פיזי בו.
את לא צריכה לפחד, כי הוא תמיד שם. רק כשיש לך מקום לחזור אליו, את יכולה להיות חופשיה באמת. אני מתרחקת, והתנועות שלי הופכות מלאות יותר, בטוחות יותר.
אני לא בוטחת בקרח. הוא חלקלק וקשה. אני לא בוטחת בתנועות שלי.
אני בוטחת במעקה.
אני מגלה שאני צוחקת בקול. הגב שלי מתיישר, ואני פשוט- מחליקה.
יהיה שקר להגיד שלא נפלתי מאז.
אבל תמיד קמתי.
בגלל המעקה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
