פעם, כשהייתי קטנה, הייתי מחכה לגשם.
הייתי עומדת בחלון, מחכה רק לו, תולה עיניים גדולות בשמיים בחוץ ומסתכלת.
כשהייתי רואה עננים אפורים, הייתי מתנתקת מהחלון ורצה לספר לאמא שהגשם קרוב. היא הייתה מהנהנת וממשיכה בתפירת החור האחרון שקרעתי בשמלה.
הייתי רצה מיד לחלון, לחפש את הטיפות האפורות. הייתי מזיזה וילון הצידה, פותחת את הזגוגית ומריחה. כן, מריחה את הגשם מתקרב.
"יו!" הייתי צועקת, "יש גשם בחוץ!" מייד הייתי יוצאת מהבית ורצה החוצה. ברגע שגיליתי שאכן יורדות טיפות, הייתי האדם המאושר ביותר בעולם.
"אמאאא! בואי תראי! יש גשם! פה, בחוץ! יש פה גשם!"
הייתי רוקדת, קופצת, משתוללת, ולא מפסיקה לחייך.
אמא הייתה יוצאת החוצה. "איך יצאת ככה? את לא לבושה מספיק חם!"
"בדיוק בגלל זה יצאתי, אמא." הייתי מסבירה לה בידענות. "ככה זה הכי כיף, להרגיש את הגשם בפנים ובידיים וברגליים, בלי מטריות ובלי מעילים."
השביל היה אפור וקר והבית חם וצהוב. אבא היה חוזר מהים כולו רטוב.
"יש מרק?" הוא היה שואל. אמא הייתה ממהרת למזוג לו מהנוזל המהביל, ואני הייתי מטפסת עליו וממטירה שאלות.
"למה יש גשם? הים הוא רגוע? תפסת היום דגים? אבא, אתה מרגיש טוב? אבא, אתה יודע שהיום ירד אצלינו גשם?"
אבא היה מהנהן בעייפות וממלמל "אוצר קטן, כן, אני יודע."
כשגדלתי, חיכיתי לגשם.
הוא בא לאט, עם התבגרותי.
השמיים היו אפורים ולבנים, העצים התנדנדו ברוח, חסרי עלים. חיכיתי יחד עם האדמה היבשה, הצמאה.
הסטתי את הוילון החדש הצידה, פתחתי את החלון והתבוננתי.
יש גשם? יש רמז לטיפות? החלון היה קר והזגוגית הייתה קרה, ובכל זאת הצמדתי את פניי והסתכלתי.
ראיתי את הטיפות נגררות מהענן החם שלהן, נושרות על האדמה, משקות את צימאונה. העצים התנודדו ורקדו על כך שהשנה לא יישארו צמאים יותר.
ואני?
אני רציתי לצאת, בכל כוחי רציתי. חיוך גדול עלה על שפתיי והתמתח עד שלא נותר מקום לשום דבר אחר.
אני רוצה לצאת! ובכן, מדוע לא לצאת?
יצאתי.
רקדתי והשתוללתי וקפצתי והשתגעתי, בדיוק כמו כשהייתי ילדה קטנה, יחפה, עם מכנסי ברך וחולצה קצרה.
"גשם!" צרחתי בכל כוחי לעבר הרחוב המנומנם.
אבא חזר ממסעותיו בים, שערו הבהיר חבלים מהרוח. פניו החרוטות היו מאירות למראה שמחתי.
הוא מיהר לחבק אותי ולמזוג מרק לשנינו.
"תפסת דגים היום? אתה יודע שהיום ירד גשם בחוץ? אתה עייף? אבא, אתה רוצה ללכת לישון? אני נשארת ערה עד שייפסק הגשם. לילה טוב, אבאל'ה." הוא נשען אחורה ונרדם.
הסתכלתי בחלון, החוצה, וראיתי איך הגשם מתחיל להיגמר. הטיפות האחרונות נשאבו לתוך העננים, וזהו.
נגמר הגשם.
שאפתי לתוכי את הריח, לח ורטוב וקר, ריח של התרעננות ופריחה. ריח של גשם.
אשמח מאוד לביקורות, הערות והארות. תודה!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
