אנחנו יושבות במעגל ביחד עם כולם, מסביב למדורה שהצית מקוגר, האל היחיד שלנו, באש שירק מהפה הגדול של הפסל שהקמנו לכבודו.
האמנו בכל ליבנו שהוא זה אשר עשה זאת, כי הרי לא היה בפסל דבר מלבד זהב וכסף, שהתכנו מהתכשיטים של כל הנשים בשבט.
לא היו לי תכשיטים אז, כי הייתי קטנה מאוד, בערך בת 3, אז לא הייתי צריכה לתרום.
אבל אמא שלי כן.
אם אני מסתכלת על הצד האחורי של הפסל ומתאמצת, אני עוד יכולה לראות את הלב הקטן שהיה מחובר לתליון היפה שלה, שתמיד אהבתי לשחק בו, בשלב שעוד היו לי ידי פעוט שמנמנות.
אבל עכשיו אני לא מסתכלת עליו, כי אני באמצע טקס ההשבעה.
ובשבט שלנו אין דבר שיותר חשוב ממנו.
אם אתה שורד, ומגיע לסוף ההשבעה, אתה נחשב מבוגר, ומתקבל לשבט בתור בן אדם בוגר.
עם כל החובות, אך גם כל הזכויות.
בן אדם באותה דרגה כמו אמא ואבא שלך.
כל בן או בת בגילאי ה-14 חייבים לעשות זאת, ואנחנו עושים זאת בכבוד, גם אם אנחנו נהרגים.
כיוון שהייתה לי יום הולדת 14 בפברואר, ב-10 לפברואר ליתר דיוק, ולסקאיי במאי, גם אנחנו צריכות לעבור אותו.
אז כעת אנחנו מחכות בקוצר רוח לדבריה של ´מאמא´, נביאת השבט שלנו, שבט הממביאה.
כמו כל שנה, ´מאמא´ מתחילה בברכות למיועדים.
שאלה אנחנו, כמובן.
רק אחרי שהיא מסיימת, ואז אוכלים קדרת מכרסמים ולאחר מכן היא נושאת נאום קצר, נדע מה האתגרים של השנה.
כל שנה זה שונה- כך אמרו לי.
גם אמרו לי שזה קשה. מאוד.
כך לפחות סיפר לי סומוט, אחי הבכור.
הוא נולד כמעט 5 שנים לפניי, ולכן את טקס ההשבעה שלנו כבר עבר.
בהצטיינות- כך סיפרו לי.
הייתי צעירה מכדי לצפות.
ועכשיו תורי לעבור את זה.
אני מביטה על שאר המצטרפים, על המשפחה שלי, סומוט, מרוג (אבי) ואמא שלי, גרליד, ובסוף על סקאיי.
עליה אני נעצרת.
הכרנו בגיל 5, כשנפגשנו בעת ליקוט המזון.
שתינו בחרנו להביא פטל.
ומאז, התיידדנו, ועכשיו אנחנו חברות טובות.
עברנו ביחד דברים רבים- מאז ועד היום.
אנחנו קשורות מאוד זו לזו.
עכשיו, כשאני רואה את כולם, ובמיוחד אותה, אני יודעת שאני לא רוצה לאבד אותה.
ולא אף אחד אחר.
לא סומוט, לא אבי ולא אמי.
אף אחד.
ואני לא אאבד.
אנחנו נשרוד את הטקס הזה.
עד הסוף.
זה אולי קשה, אך אנחנו חזקות.
ואנחנו נעבור את זה.
ביחד.
האמנו בכל ליבנו שהוא זה אשר עשה זאת, כי הרי לא היה בפסל דבר מלבד זהב וכסף, שהתכנו מהתכשיטים של כל הנשים בשבט.
לא היו לי תכשיטים אז, כי הייתי קטנה מאוד, בערך בת 3, אז לא הייתי צריכה לתרום.
אבל אמא שלי כן.
אם אני מסתכלת על הצד האחורי של הפסל ומתאמצת, אני עוד יכולה לראות את הלב הקטן שהיה מחובר לתליון היפה שלה, שתמיד אהבתי לשחק בו, בשלב שעוד היו לי ידי פעוט שמנמנות.
אבל עכשיו אני לא מסתכלת עליו, כי אני באמצע טקס ההשבעה.
ובשבט שלנו אין דבר שיותר חשוב ממנו.
אם אתה שורד, ומגיע לסוף ההשבעה, אתה נחשב מבוגר, ומתקבל לשבט בתור בן אדם בוגר.
עם כל החובות, אך גם כל הזכויות.
בן אדם באותה דרגה כמו אמא ואבא שלך.
כל בן או בת בגילאי ה-14 חייבים לעשות זאת, ואנחנו עושים זאת בכבוד, גם אם אנחנו נהרגים.
כיוון שהייתה לי יום הולדת 14 בפברואר, ב-10 לפברואר ליתר דיוק, ולסקאיי במאי, גם אנחנו צריכות לעבור אותו.
אז כעת אנחנו מחכות בקוצר רוח לדבריה של ´מאמא´, נביאת השבט שלנו, שבט הממביאה.
כמו כל שנה, ´מאמא´ מתחילה בברכות למיועדים.
שאלה אנחנו, כמובן.
רק אחרי שהיא מסיימת, ואז אוכלים קדרת מכרסמים ולאחר מכן היא נושאת נאום קצר, נדע מה האתגרים של השנה.
כל שנה זה שונה- כך אמרו לי.
גם אמרו לי שזה קשה. מאוד.
כך לפחות סיפר לי סומוט, אחי הבכור.
הוא נולד כמעט 5 שנים לפניי, ולכן את טקס ההשבעה שלנו כבר עבר.
בהצטיינות- כך סיפרו לי.
הייתי צעירה מכדי לצפות.
ועכשיו תורי לעבור את זה.
אני מביטה על שאר המצטרפים, על המשפחה שלי, סומוט, מרוג (אבי) ואמא שלי, גרליד, ובסוף על סקאיי.
עליה אני נעצרת.
הכרנו בגיל 5, כשנפגשנו בעת ליקוט המזון.
שתינו בחרנו להביא פטל.
ומאז, התיידדנו, ועכשיו אנחנו חברות טובות.
עברנו ביחד דברים רבים- מאז ועד היום.
אנחנו קשורות מאוד זו לזו.
עכשיו, כשאני רואה את כולם, ובמיוחד אותה, אני יודעת שאני לא רוצה לאבד אותה.
ולא אף אחד אחר.
לא סומוט, לא אבי ולא אמי.
אף אחד.
ואני לא אאבד.
אנחנו נשרוד את הטקס הזה.
עד הסוף.
זה אולי קשה, אך אנחנו חזקות.
ואנחנו נעבור את זה.
ביחד.