אני לא יודעת איפה לפרסם את זה, אז אני אניח את זה פה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חשבתם פעם על הילד הזה בפינה? הזה שתמיד בצד, לא כי הוא לא רוצה להיות עם כולם כי הוא לא יכול. לא נותנים לו, חוסמים אותו שוב ושוב, מתייחסים אליו כאילו הוא צעצוע. אם הוא שמח, צריך להרוס את זה, אם הוא עצוב, צריך ללבות את זה. הוא מרגיש כמו כולם. יש לו רגשות, נקודות רגישות, כישרונות, יכולות מיוחדות. לפעמים דווקא מאחוריי הילד עם האף הסולד, העיניים שלא בדיוק ישרות, הבטן העגלגלה נמצא בן אדם מוכשר, הוא מתחבא מאחוריי המראה כמו צל. צל שברגע שמאירים עליו מסתתר. וגם אם הוא יוצא ומראה מה הוא שווה, תמיד יהיה מי שילגלג. ודווקא זה שמלגלג, אולי הוא אותו האחד עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, הפרצוף היפה, הוא זה שמפחד. מפחד לאבד את כול מה שהוא השיג, לאבד ברגע. אבל אני רוצה לשאול אתכם, אפשר להאשים אותם? אפשר להאשים את הילד שלא מתקבל בחברה, שהוא מוריד מיכולותיו שלו? אפשר להאשים את הזה שבפסגה שהוא תמיד מסתיר ובורח, מחשש שיאבד את מה ש'הרוויח'?
לדעתי לא, אי אפשר להאשים אותם. החברה היא זו שבונה אותם ככה. אולי אם אי פעם ניתן לאחרים להראות את היכולות שלהם, להוכיח מהם שווים, אולי אז אנשים לא ייצטרכו להיות עצובים. אם נחמיא ונעודד, לכול אחד יהיה אפשרות להתאמן, להצליח ולהנות ממה שהוא מסוגל.
אני רוצה להעלות עוד משהו. הקטע הם ה'מקובלים'. אז דבר ראשון, יש מישהו שלא היה רוצה להיות בפסגה? להרגיש שאוהבים אותו ורוצים להיות איתו? אני יודעת שיש כאלה אבל הם מועטים. במקום לכעוס עליהם שהם לא מתהגים יפה, לרכל ולהוציא שמועות, אולי תראו גם את הצד שלהם? אולי תחמיאו להם? אולי כל הקנאה והשנאה שהם מקרינים היא נובעת מפחד, מחשש? מחשש שייקחו להם דברים שהם עבדו כדי להשיג. בני אדם הם שאפתניים, עם זה קשה להתווכח. כול אחד שואף להגיע לרמה של 'מקובלות'. חלק שואפים להיות בעניינים, אבל כול אחד צריך להבין שהוא לא יכול לקבל הכול. הוא יכול לקנא ולחמוד, אבל אם הוא באמת יחליף את ה'מקובל' הוא יוכל להרגיש כמה לחץ בא סביב הואר הזה.
לחץ- שלא תהיה טוב כמו האחרים, ש'חנונים' יצליחו לעלות על היכולות שלך, שיתפסו אותך עושה משהו שלא מתאים לתואר. וגם אם עשית, זה כנראה טעות אנוש. טעות שכולנו חוטאים בא.
חשוב לעזור גם ל'מקובלים' להרגיש שהם 'מקובלים' בזכות מי שהם. לא בזכות אחד שקובע.
תנו לכול אחד להוציא את הכישרון שלו החוצה. אל תסתירו את שלכם.
לפני זמן מה, אמרו לי שאם מקנאים צריך לומר את זה. לומר לאותו אדם 'היי, אני מקנאה בך שאתה כזה מוכשר' לא כי זה הדבר המוסרי לעשות, כי זה דבר שייקל עליי ואולי יעודד את האחר להמשיך במה שהוא מוכשר. בהתחלה לא לקחתי את זה ברצינות. כאילו מה כבר יעזור לי שאני אודה בזה שאני קנאית? הדעה שלי השתנתה מהר. הבנתי שזה מעודד אותי להיות פתוחה, להחמיא מתי שצריך. חוץ מזה, מה כבר יקרה אם אני אחמיא לאנשים פה ושם?
אולי אתם תבינו את הכוונה שלי בזה. אולי לא. אולי תפנימו. אולי תחליטו שכתבתי שטויות. זו בחירה שלכם.
אני כמעט בטוחה שלכל אחד הנקודות האלו עלו פעם בראש, סביר להניח שזה גם יעלה לכם בעתיד. סביר להניח שגם אלו שיבינו את אחד הצדדים, ישכח מאוד מהר מהצד השני.
אני מפרסמת את זה כאן כי אני חושבת שסימניה היא מקום נהדר,שיתופי. אני מנחשת שגם פה יש אנשים שמרגישים שהם מחוץ לחבורה, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חשבתם פעם על הילד הזה בפינה? הזה שתמיד בצד, לא כי הוא לא רוצה להיות עם כולם כי הוא לא יכול. לא נותנים לו, חוסמים אותו שוב ושוב, מתייחסים אליו כאילו הוא צעצוע. אם הוא שמח, צריך להרוס את זה, אם הוא עצוב, צריך ללבות את זה. הוא מרגיש כמו כולם. יש לו רגשות, נקודות רגישות, כישרונות, יכולות מיוחדות. לפעמים דווקא מאחוריי הילד עם האף הסולד, העיניים שלא בדיוק ישרות, הבטן העגלגלה נמצא בן אדם מוכשר, הוא מתחבא מאחוריי המראה כמו צל. צל שברגע שמאירים עליו מסתתר. וגם אם הוא יוצא ומראה מה הוא שווה, תמיד יהיה מי שילגלג. ודווקא זה שמלגלג, אולי הוא אותו האחד עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, הפרצוף היפה, הוא זה שמפחד. מפחד לאבד את כול מה שהוא השיג, לאבד ברגע. אבל אני רוצה לשאול אתכם, אפשר להאשים אותם? אפשר להאשים את הילד שלא מתקבל בחברה, שהוא מוריד מיכולותיו שלו? אפשר להאשים את הזה שבפסגה שהוא תמיד מסתיר ובורח, מחשש שיאבד את מה ש'הרוויח'?
לדעתי לא, אי אפשר להאשים אותם. החברה היא זו שבונה אותם ככה. אולי אם אי פעם ניתן לאחרים להראות את היכולות שלהם, להוכיח מהם שווים, אולי אז אנשים לא ייצטרכו להיות עצובים. אם נחמיא ונעודד, לכול אחד יהיה אפשרות להתאמן, להצליח ולהנות ממה שהוא מסוגל.
אני רוצה להעלות עוד משהו. הקטע הם ה'מקובלים'. אז דבר ראשון, יש מישהו שלא היה רוצה להיות בפסגה? להרגיש שאוהבים אותו ורוצים להיות איתו? אני יודעת שיש כאלה אבל הם מועטים. במקום לכעוס עליהם שהם לא מתהגים יפה, לרכל ולהוציא שמועות, אולי תראו גם את הצד שלהם? אולי תחמיאו להם? אולי כל הקנאה והשנאה שהם מקרינים היא נובעת מפחד, מחשש? מחשש שייקחו להם דברים שהם עבדו כדי להשיג. בני אדם הם שאפתניים, עם זה קשה להתווכח. כול אחד שואף להגיע לרמה של 'מקובלות'. חלק שואפים להיות בעניינים, אבל כול אחד צריך להבין שהוא לא יכול לקבל הכול. הוא יכול לקנא ולחמוד, אבל אם הוא באמת יחליף את ה'מקובל' הוא יוכל להרגיש כמה לחץ בא סביב הואר הזה.
לחץ- שלא תהיה טוב כמו האחרים, ש'חנונים' יצליחו לעלות על היכולות שלך, שיתפסו אותך עושה משהו שלא מתאים לתואר. וגם אם עשית, זה כנראה טעות אנוש. טעות שכולנו חוטאים בא.
חשוב לעזור גם ל'מקובלים' להרגיש שהם 'מקובלים' בזכות מי שהם. לא בזכות אחד שקובע.
תנו לכול אחד להוציא את הכישרון שלו החוצה. אל תסתירו את שלכם.
לפני זמן מה, אמרו לי שאם מקנאים צריך לומר את זה. לומר לאותו אדם 'היי, אני מקנאה בך שאתה כזה מוכשר' לא כי זה הדבר המוסרי לעשות, כי זה דבר שייקל עליי ואולי יעודד את האחר להמשיך במה שהוא מוכשר. בהתחלה לא לקחתי את זה ברצינות. כאילו מה כבר יעזור לי שאני אודה בזה שאני קנאית? הדעה שלי השתנתה מהר. הבנתי שזה מעודד אותי להיות פתוחה, להחמיא מתי שצריך. חוץ מזה, מה כבר יקרה אם אני אחמיא לאנשים פה ושם?
אולי אתם תבינו את הכוונה שלי בזה. אולי לא. אולי תפנימו. אולי תחליטו שכתבתי שטויות. זו בחירה שלכם.
אני כמעט בטוחה שלכל אחד הנקודות האלו עלו פעם בראש, סביר להניח שזה גם יעלה לכם בעתיד. סביר להניח שגם אלו שיבינו את אחד הצדדים, ישכח מאוד מהר מהצד השני.
אני מפרסמת את זה כאן כי אני חושבת שסימניה היא מקום נהדר,שיתופי. אני מנחשת שגם פה יש אנשים שמרגישים שהם מחוץ לחבורה, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה.