~~בהשראת "אורות" של זאבה וחפירותיה. תודה לך.~~
הבטתי בענן שחלף מעליי, שמעתי את המכוניות שנוסעות בכביש המהיר ואת יללת הרוח שמשתלטת על הכל. הקשבתי לאבן קטנה מתהפכת בשולי הבועה. רק אני כאן, כלואה בזמן.
קמתי והתהלכתי באחו הקטן, פלג מים קטנטן קפא בדיוק בשנייה שבא חשף את האבן האדומה והגדולה, ציפור עצרה במעופה כשהיא קוראת לאהובה בקינם.
קינאתי בהם, הם לא היו בתוך בועה בזמן. הם לא היו היחידים שיכלו לזוז בתוך הבועה הזו.
למה זה קרה לי, ואיך. לא זכור לי שמישהו ביצע כישוף לידי. לא זכור לי..
אבל לא זכור לי גם שמי.. זה היה משהו שהתחיל באלף.. היה בו גם יוד ווו לפי דעתי אך אני לא בטוחה.. ואיך אני יכולה להיות בטוחה כשמה שאני זוכרת זה משהו כחול עם משהו צמרירי ולבן עליו?
בגלל זה בחרתי לעצמי את השם אריונה. רוכבת הדרקונים מאלסור!
אך.. האם יש קסם בעולם שאליו אני שייכת? איך אצא מהבועה הזו?
לפתע החל רעש. רעש בלתי נסבל.
"מה זה? למה הרעש הזה לפתע הופיע? לך מכאן!" צעקתי על האוויר. על הרעש ליתר דיוק.
"הדרך היחידה להפסיק את הרעש הזה היא להרוס אותו," אמר לי קול. הקול היה.. מרושע, ילדותי במידה מפחידה כמעט.
"הדרך היחידה היא להרוס אותו?" שאלתי ולפתע הרגשתי את הטירוף בולע אותי. מה.. מה קורה כאן?
הרגשתי שאיבדתי את השפיות, משהו מושך את שיכול הדעת שלי מטה מטה ובולע אותי בתוך האפלה.
עצמתי את עיניי, מה שהתגלה כטעות נוראית. ונבלעתי בתוך החשכה, הטירוף. וההיגיון נטש אותי כליל.
מה.. מה קורה פה?
הבטתי בענן שחלף מעליי, שמעתי את המכוניות שנוסעות בכביש המהיר ואת יללת הרוח שמשתלטת על הכל. הקשבתי לאבן קטנה מתהפכת בשולי הבועה. רק אני כאן, כלואה בזמן.
קמתי והתהלכתי באחו הקטן, פלג מים קטנטן קפא בדיוק בשנייה שבא חשף את האבן האדומה והגדולה, ציפור עצרה במעופה כשהיא קוראת לאהובה בקינם.
קינאתי בהם, הם לא היו בתוך בועה בזמן. הם לא היו היחידים שיכלו לזוז בתוך הבועה הזו.
למה זה קרה לי, ואיך. לא זכור לי שמישהו ביצע כישוף לידי. לא זכור לי..
אבל לא זכור לי גם שמי.. זה היה משהו שהתחיל באלף.. היה בו גם יוד ווו לפי דעתי אך אני לא בטוחה.. ואיך אני יכולה להיות בטוחה כשמה שאני זוכרת זה משהו כחול עם משהו צמרירי ולבן עליו?
בגלל זה בחרתי לעצמי את השם אריונה. רוכבת הדרקונים מאלסור!
אך.. האם יש קסם בעולם שאליו אני שייכת? איך אצא מהבועה הזו?
לפתע החל רעש. רעש בלתי נסבל.
"מה זה? למה הרעש הזה לפתע הופיע? לך מכאן!" צעקתי על האוויר. על הרעש ליתר דיוק.
"הדרך היחידה להפסיק את הרעש הזה היא להרוס אותו," אמר לי קול. הקול היה.. מרושע, ילדותי במידה מפחידה כמעט.
"הדרך היחידה היא להרוס אותו?" שאלתי ולפתע הרגשתי את הטירוף בולע אותי. מה.. מה קורה כאן?
הרגשתי שאיבדתי את השפיות, משהו מושך את שיכול הדעת שלי מטה מטה ובולע אותי בתוך האפלה.
עצמתי את עיניי, מה שהתגלה כטעות נוראית. ונבלעתי בתוך החשכה, הטירוף. וההיגיון נטש אותי כליל.
מה.. מה קורה פה?