לאחר תקופה ארוכה שלא כתבתי , באחד מן הערבים נתקלתי בהספד אשר רשם בחור צעיר לאחד החיילים הגיבורים שאיבדו את חייהם במהלך המבצע. קראתי את מכתבו ולאורך כל העמוד מתנוססות תמונתיו של החייל , עמוד הפייסבוק שלו היה תוסס חיים. גוללתי את העמוד מעט מטה ופשוט חוויתי אותו נשמתי אותו, הכרתי לראשונה אדם שלעולם לא הכרתי לפני כן דרך מילותיו תחושותיו וחוויותיו ודמעות לא הפסיקו לזלוג מעיני. הרגשתי קרובה וכה כואבת , הרגשתי את כאב חבריו ואימו . גופי התמלא עצב ורגשות כה חזקים שהייתי צריכה לפרוק אותם , בדרך מעט שונה . אני סבורה שלעולם לא נוכל לתאר מה עובר בליבן של האימהות היקרות שאיבדו את בניהם הגיבורים אך ניסתי במאמץ קטן ולו לשנייה להעביר על הנייר את הכאב וההרגשה .
המכתב שלא נכתב לעולם,
אני זוכרת כיצד עמדת שם , גופך מתוח כתורן ועגלי זיעה זולגים על מצחך..
גאה נחוש צווחת את ההמנון , כה טהור וקט נשבעת להגן על דבר כה עצום.
מי נתן לך עול כזה ילדון שלי? מדוע אם אתה עדיין שלי ,כיצד אתה יכול להגןעל מדינה שלמה בגופך הכחוש?
לא הבנתי עד שהבטתי בך עומד איתן גיבור ברחבה ,על ראשך עטורה הכומתה וצמוד לגופך נשקך- אותה מתכת ארורה.(בליבי אני מייחלת כי לעולם לא תזדקק להגן על עצמך באמצעותה) הרי זו רק מתכת ואתה גרום צנום וליבי זועק אליך רוצה להושיט עזרה בגופי ולהקל על עומס משקלה.
תוהה לעצמי מי יעטה את השכבה המגנה עליך? מלאך יקר שלי כיצד אפשר היה למנוע ממך לעשות מה את שתמיד ידעת שתעשה.בגאון וגאווה צעדת כה בוגר ,כה רציני שונה ואחר לא שלחת מבט לא שלחת חיוך המעמד לא איפשר. ואני מלמעלה מביטה בך מלאך קט שלי גופי מתמלא גאווה אני מרגישה אותך .מסרתי את הילד הקטן שלי להיות לו למגן .להגן על מולדת על כל מה שחינכו אותנו. מנסה לדמיין בראשי היכן הייתה הפרידה ,היתכן ששם כבר ברחבה . האם יכולתי למנוע ממך לעשות את מה שהוטל עליך? אל תדאגי אמרת ,הסרי דאגה .והפרידה האחרונה הזו כשיצאת מן הבית מחויך ,מלאך אפוף בריח כביסה נעימה בריח של הבית .חיבקת אותי נשקת לי ועזבת. אדם יכול למלא עולם ובו זמנית גם לשבור עולם שלם אחר לרסיסים.
קשה לי לדמיין את הרגע ההוא שהכדור פילח את גופך הקט , זה שרחצתי וליטפתי כשכאב. קשה לדמיין ואיני יכולה שלא לחשוב האם כאב לך ,מה עלה בראשך הקטן ילדון שלי ברגעים האחרונים. אולי תהית בליבך היכן אני? וכיצד הפעם לא הגנתי עליך כמו שעשיתי בכל השנים. נער גיבור שלי, ילדון כה מר כאבי. אם יכולתי לתת את חיי בכדי שתזכה לחייך עוד פעם, לטעום את טעמו הנפלא של החיים ולהרגיש את מגע הרוח על פניך הרכים. מה שווים הם חיי כעת , הריקנות לא תעלם ..ואט אט הריח שלך יעלם ואני יתפוגג עימו ..לרסיסים קטנים .כי שם ברחבה נפרדנו כשזעקת אני נשבע, עם המתכת הארורה שלא הגנה עליך .פרח קטן שלא זכה ללבלב ,לנצח תשאר בליבי,שומרת אותך כואבת אותך.
אמא
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
