היא ידעה את זה,היא הרגישה את האמת בגופה.
היא לא יכלה להמשיך ולשקר,כי לא תוכל לשקר לנצח,הרי זה ברור שבסופו של דרך השקר הגדול יתגלה.
אבל היא לא כעסה,לא לא הייתה עצובה,היא פחדה,פחדה מהאמת. אבל יותר מכל פחדה מהתגובה.
היא לא ידעה איך חבריה ירגישו שתבגוד בהם. היא שמעה את הקולות כל לילה,חוזרים על עצמם- "ביגדי בהם,רצחי אותם,הרי זה בדמך" וכך זה המשך שבוע שלם. היא דחתה את זה כמה שיותר,עד שבסוף לא יכלה יותר.
היא כמה בלילה,לקחה את הסכין שהחביאה מתחת לכרית שלה,ויצאה בשקט מהבית.
היא הלכה אל ביתו של חברה הטוב,דין. היא נכסה פנימה כאילו היא אויר או משב רוח קר.
היא נכנסה בשקט מופתי לחדרו,הרימה את הסכין ונעצה אותו בגרונו של דין,
דם טפטף מהחתכים. דין מת,היא הרגישה בזה.
היא שנאה את עבודת הנוראית,אבל זה היה תפקידה,לשם כך היא נולדה. זאת הייתה מטרתה בחיים.
היא יצאה מהבית בשקט,והלכה לעבר הבית שבצד השני של הכביש,הבית של חברתה הטובה ביותר אנה.
היא אהבה את אנה,היא הייתי נחמדה,מצחיקה וחביבה על כולם. היא לא רצתה להרוג אותה.
אבל היא בכל נכנסה לחדרה של אנה ותקעה את הסכין בליבה של אנה. היא הרגישה כאילו נעצה סכין בליבה שלה.
היא לא האמינה למעשה ידה. למה דווקא לה נועד גורל נורא כזה? ללכת ברחובות ולרצוח אנשים חפים מפשע.
אבל הייתה רק עוד ילדה אחת ברשימה שלה,אמילי. הילדה השנואה אליה.
היא נכנסה לחדרה של אמילי ונעצה בכל כוחה את הסכין בליבה של אמילי,אבל דם אדום לא טפטף מהחתכים אלה דם לבן זוהר,כמו כוכבים אשר מנצנצים ממש מול עיניה.
אמילי כמה ממיתתה והסתכלה עליי, "טרייס,מדוע את עושה זאת?" שאלה.
לא ידעתי אם להיבהל ולברוח או להישאר ולראות.
לא ידעתי מה לענות לה.לא ידעתי למה היא לא מתה.לא ידעתי מה היא.
"טרייס,זה בסדר לפחד" היא אמרה ולטפה את פני, נרתעתי לאחור.
"אמילי,מה את? למה את לא מתה מדקירת הסכין שלי?" שאלתי אותה מבוהלת.
פתאום אמילי החלה לזהור באור אדום עצמתי את עיני כדי להתגונן בפני האור העז שהציף את החדר.
שפתחתי את עיני כבר לא עמדה מולי נערה בלונדינית נמוכה,עמדה מולי גבירה גבוהה בעלת שיער שחור כמו הלילה ושמלה אדומה נוצצת. לראשה היה נזר יהלומים שבטח היה שווה מליני דולר.
"טרייס,אני היא אלת החיים." אמרה אמילי,למרות שכבר לא ידעתי איך לקרוא לה.
"אבל..גבירתי,מי אני?" שאלתי. "טרייס את יודעת מה את."
"אני יודעת רק שאני הורגת אנשים בשביל הגנרל" עניתי בבלבול.
"אבל יש מעבר לזה,את משהו אחר טרייס,ורק את יכולה להבין מה זה." אמרה האלה והתפוגגה למיליון כוכבים נוצצים.
היא לא יכלה להמשיך ולשקר,כי לא תוכל לשקר לנצח,הרי זה ברור שבסופו של דרך השקר הגדול יתגלה.
אבל היא לא כעסה,לא לא הייתה עצובה,היא פחדה,פחדה מהאמת. אבל יותר מכל פחדה מהתגובה.
היא לא ידעה איך חבריה ירגישו שתבגוד בהם. היא שמעה את הקולות כל לילה,חוזרים על עצמם- "ביגדי בהם,רצחי אותם,הרי זה בדמך" וכך זה המשך שבוע שלם. היא דחתה את זה כמה שיותר,עד שבסוף לא יכלה יותר.
היא כמה בלילה,לקחה את הסכין שהחביאה מתחת לכרית שלה,ויצאה בשקט מהבית.
היא הלכה אל ביתו של חברה הטוב,דין. היא נכסה פנימה כאילו היא אויר או משב רוח קר.
היא נכנסה בשקט מופתי לחדרו,הרימה את הסכין ונעצה אותו בגרונו של דין,
דם טפטף מהחתכים. דין מת,היא הרגישה בזה.
היא שנאה את עבודת הנוראית,אבל זה היה תפקידה,לשם כך היא נולדה. זאת הייתה מטרתה בחיים.
היא יצאה מהבית בשקט,והלכה לעבר הבית שבצד השני של הכביש,הבית של חברתה הטובה ביותר אנה.
היא אהבה את אנה,היא הייתי נחמדה,מצחיקה וחביבה על כולם. היא לא רצתה להרוג אותה.
אבל היא בכל נכנסה לחדרה של אנה ותקעה את הסכין בליבה של אנה. היא הרגישה כאילו נעצה סכין בליבה שלה.
היא לא האמינה למעשה ידה. למה דווקא לה נועד גורל נורא כזה? ללכת ברחובות ולרצוח אנשים חפים מפשע.
אבל הייתה רק עוד ילדה אחת ברשימה שלה,אמילי. הילדה השנואה אליה.
היא נכנסה לחדרה של אמילי ונעצה בכל כוחה את הסכין בליבה של אמילי,אבל דם אדום לא טפטף מהחתכים אלה דם לבן זוהר,כמו כוכבים אשר מנצנצים ממש מול עיניה.
אמילי כמה ממיתתה והסתכלה עליי, "טרייס,מדוע את עושה זאת?" שאלה.
לא ידעתי אם להיבהל ולברוח או להישאר ולראות.
לא ידעתי מה לענות לה.לא ידעתי למה היא לא מתה.לא ידעתי מה היא.
"טרייס,זה בסדר לפחד" היא אמרה ולטפה את פני, נרתעתי לאחור.
"אמילי,מה את? למה את לא מתה מדקירת הסכין שלי?" שאלתי אותה מבוהלת.
פתאום אמילי החלה לזהור באור אדום עצמתי את עיני כדי להתגונן בפני האור העז שהציף את החדר.
שפתחתי את עיני כבר לא עמדה מולי נערה בלונדינית נמוכה,עמדה מולי גבירה גבוהה בעלת שיער שחור כמו הלילה ושמלה אדומה נוצצת. לראשה היה נזר יהלומים שבטח היה שווה מליני דולר.
"טרייס,אני היא אלת החיים." אמרה אמילי,למרות שכבר לא ידעתי איך לקרוא לה.
"אבל..גבירתי,מי אני?" שאלתי. "טרייס את יודעת מה את."
"אני יודעת רק שאני הורגת אנשים בשביל הגנרל" עניתי בבלבול.
"אבל יש מעבר לזה,את משהו אחר טרייס,ורק את יכולה להבין מה זה." אמרה האלה והתפוגגה למיליון כוכבים נוצצים.