התעוררתי לחשכה מוחלטת. נתתי לעיניי להתרגל לאור היום באיטיות מכאיבה.
מה קרה?
השאלה ריחפה בחלל הריק של מחשבותיי.
רכבת מהירה חלפה איי שם מעליי.
"שלום לך," אמר מישהו בלעג מעליי. "אף פעם לא ראיתי שדה שהייתה טיפשה מספיק כדי לישון באור, האם אתה ראית ג'ורסיין?"
ג'רסיין. הרוצח של.. כאב בלתי ניתן לתפיסה הכה בכתפי. צרחתי את צרחתי ומלץ אחד הביט בנו בעיניו הסטומות.
'אני שדה! חלץ אותי!' צרחתי עליו
'שדה לא הייתה נכלאת למצב הזה מתחלחילה,' ענה המפלץ בקולו הסטום. עכשיו רתחתי מזעם. תרתי משמע.
הבטון החל לשקוע לאיטו מסביבי ושני הרוצחים התרחקו, האחד בגועל השני בסלידה.
זינקתי משם במהירות והלכתי לכיוון המפלץ שסרב לעזור לי.
'אני אהיה נאמן לך!' התחנן המפלץ. 'בבקשה! אני מבטיח! אתן לך את שמי!'
ברגע זה עצרתי. השם שלך מאפשר לך לשלוט במי שנמצא מולך. לא משנה אם הוא רוצח, מפלץ או אפילו שדה כבירה כמוני.
'בסדר, גלה לי.'
'פ.. פלוסופי.' ענה לבסוף.
'פלוסופי?' שאלתי בלעג
'כן אדון.' השיב ברצינות והזדקף.
'תהרוג אותם. אל תנוח עד שתהרוג אותם!'
'כן אדון!' הוא אמר וזינק לעברם של שני הרוצחים במהירות מפתיעה אך הרוצח של אחותי הרג אותו במהירות כמעט בלתי נתפסת.
"רוצח!" שאגתי. בקוו המחשבה ובקול.
"כן.. מי הייתה אחותך, תזכירי לי." אמר
"ספרינה!" צרחה עליו בזעם והוא קפא. "היא הייתה עדיין מפעילת בובות כשרצחת אותה טיפש ארור!"
"מה קורה כאן?" שאל הרוצח את חברו. היה לו שער חום בהיר ועיניים חומות בהירות ועור שזוף. לרוצח של אחותי היו שער שחור חלק, עור לבן כמו קמח ועיניים זהובות.
לפתע צרחה נשמעה ועלה מן הבטון המומס שד יפהפה.
"רוץ!" צרח הרוצח של אחותי ושניהם נמלטו מהמקום בריצתם האיטית.
'ברוך הבא!' אמרתי לו 'מי אתה?'
'עבדך, אדון!' ענה בשאגה
'פלוסופי!' אמרה בעונג. האפלה הטרייה עדיין עפפה אותו. בקרוב, עם ההרג הראשון שלו, הוא יהפוך לצל.
הצל הזה יהיה עבדי!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
