~~~
תמיד רציתי עוד. לפעמים זה שירת אותי לטובה. תמיד שאפתי ליותר, התאמצתי כדי להגיע למטרה- אבל אז קבעתי חדשה. לא יכולתי להסתפק. אף פעם לא התייאשתי. תמיד הייתי עיקשת וניסיתי שוב ושוב. אך לא ידעתי שובע, הרגשתי שאני צריכה להיות טובה יותר מכולם, שאני ממש חייבת.
ולא ידעתי מנוחה. הרדיפה אחרי הבלתי מושג העסיקה אותי ימים ולילות. רק הדברים שלא היו לי עניינו אותי. לא הייתה לי שלווה. לא הפסקתי. לא ראיתי את ההתקדמות. ראיתי רק את האנשים שטובים יותר. הכרחתי את עצמי להמשיך. עוד. לא פחדתי לרמוס אנשים בדרך למטרה.
הייתי מפלצת. אולי נראיתי מושלמת, הילדה שכל רצונותיה מתגשמים. הילדה שמצליחה להגשים את החלום. אבל מעולם לא הייתי מאושרת. החלום נראה עלוב כשהגעתי אליו. חייתי
במחשבה שאם אשיג את כל הדברים שרציתי אהיה מאושרת.
אבל זה לא קרה. נשארתי בודדה, ללא חברים. רק אני והמטרה, שלא הפסיקה להתרחק ממני, לחמוק מבין אצבעותיי. מילאתי כל כך הרבה משאלות, אבל לעולם לא הבטתי לאחור. לעולם לא הסתכלתי בסיפוק במה שעשיתי. פני היו מועדות קדימה. לשכוח את העבר, לרוץ אל העתיד. לא משנה מה עשיתי, האמנתי שהמטרה מקדשת את האמצעים, ושבסוף, אגיע לשלמות.
אבל לא היה סוף. אני הבנתי. כדי להיות שלמה באמת, אני צריכה לרצות את הדברים שהשגתי כבר, הדברים שיש לי. לשמוח על כל רגע שבו רציתי משהו והוא התמלא. כי רק ככה, אוכל למות בשקט, בידיעה ששיניתי משהו בעולם. שהגעתי למשהו.
אני לא אשכח עוד את העבר. לא אתרכז רק בעתיד. אלא אחיה בהווה, כי הוא זה שחשוב עכשיו.
~~~
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
