זה היה סתם עוד יום רגיל בגן. הציפורים צייצו, הדלתות חרקו, הגנן סידר וניקה והגן פתח את שעריו מחדש כמדי בוקר.
גם בדניאלה שום דבר לא השתנה. אותן הפנים, אותן הנמשים, אותו השיער. היא נסעה לגן יחד עם אמה אך כשהגיעו אמה נפרדה ממנה לשלום. דניאלה לא רצתה להפרד. היא בכתה ובכתה וניסתה לשכנע את אמא שתשאר, אך לשווא. לבסוף היא הלכה ודניאלה נשארה לבדה.
אט אט, החלו גם שאר הילדים להגיע: ג'וני עם הרטיה בעין, מיכאל עם הכיפה הסרוגה, בתיה עם המחשוף הגדול וריקי השקטה.
הגננות בירכו אותם לשלום. הן קראו לדניאלה לבוא גם. דניאל השתהתה קצת, הסתכלה על אותו חלל במשך כמה רגעים כאחוזת טראנס ולבסוף פנתה עורף ונכנסה.
"מה עושים היום?" שאל דני משראה שכולם נכנסו.
"היום נצייר" ענו לו הגננות.
"מה נצייר?" ניכר שדני משום מה לא היה מרוצה.
"היום נצייר משהו שלא קיים אבל אתם רוצים שיהיה קיים"
הילדים התלחשש ביניהם ואז ג'וני (זה עם הרטייה) קם מכיסאו וצעק: "אבל הגננת, איך אפשר לצייר משהו שלא קיים?"
"בשביל זה יש דמיון" ענתה לו בחיוך הגננת רינה.
ג'וני הסתכל עליה שניה ואז פלט 'אה' חרישי כזה והתחיל בציור ככל שאר הילדים.
גם דניאלה ציירה משהו. היא ציירה אוויר נקי ולא מזוהם. היא ידעה שזה לא קיים מפני שהוריה תמיד הסתכלו בחדשות וצעקו 'העולם הזה מזוהם!' או: 'צריך לשמור על הסביבה' ועוד.
אחר כך, כעבור חצי שעה בערך, הגננות אמרו לכולם להניח את הטושים מהיד ולהפנות את מבטיהם אליהן.
הגננות סיירו סביב הילדים. מדי פעם הם עצרו והעירו הערות. היה שם מישהו למשל שצייר אדם קורא מחשבות או מישהו אחר צייר אישה מתאגרפת.
כשהגיעו לציור של דניאלה, הגננות רק חייכו, לא אמרו דבר ורק המשיכו הלאה.
"מה זה?" הגננת מירה קפצה בבהלה כשהסתכלה על הציור של ג'וני.
כל הילדים הפנו מבטיהם לכיוון ציורו ושאלו מה הוא צייר (כי הציור באמת לא נראה כל כך מובן)
"זו מכונה..." התחיל ג'וני להגיד ולאחר שאף אחד לא שאל אותו שאלות הוא המשיך: "זו מכונה שהמצאתי עכשיו והיא נקראת 'מכונת מוות'. זו מכונה שאומרת לך כיצד תמות בעתיד בצורת פתק, אחרי שעושים בדיקת דם"
"אוי, זה מסוכן וממש ממש לא בריא!" נבהלו הגננות. אך שאר הילדים דווקא אהבו את הרעיון.
"זה בהחלט היה עושה את החיים קלים יותר!" אמרה רינה.
"זה כל כך מגניב!" אמר דני.
מיכאל אמר: "אני מסכים. זה באמת המצאה נורא חדשנית אבל ההורים שלי אמרו שאלוהים חושב שלדעת את המוות שלך זה לא משהו תקין שצריך לקרות"
ודניאלה רק שתקה. ראשה מלא במחשבות.
כשהסתיים היום בגן וכל הילדים נפרדו וחזרו אל חיק משפחותיהם, דניאלה צנחה בעייפות אל תוך המושב האחורי של המכונית של אמה.
"איך היה היום בגן, מתוקה?"
"בסדר" אמרה דניאלה ולא עברו כמה שניות והיא נרדמה.
בחלומה, דניאלה ראתה את מכונת המוות. כל הילדים בגן מכרכרים סביבה בציפיה ובהתרגשות. הגננות משגיחות מהצד, שומרות על הסדר וצועקות: 'לא לדחוף! לא לדחוף!'
דניאלה, כרגיל, היתה האחרונה. היא שמה לב שכל החברות שלה קיבלו את הפתקים וחיוך גדול נוצר על פניהן: 'קיבלנו זיקנה' הן אמרו. או: 'לחיות לנצח' אבל שום אזכור למשהו נורא כמו התפוצצות, חנק או טביעה.
דניאלה חששה מזה. היא חששה מהרגע שבו יצא לה משהו לא טוב. לבה הדהד בהתרגשות והיא כבר לא יכלה לסבול את המחשבה שהיא תדע את כל זה רק עוד חצי שעה- כי עוד שניה והיא תתפרק!
לבסוף הגיע תורה. היא בקושי יכלה כבר לנשום. היא עשתה את בדיקת הדם ואת שאר הסידורים ולבסוף יצא פתק. היה כתוב בו:
תאונת דרכים.
'לא, זה לא יכול להיות' היא אמרה לעצמה בבהלה וקראה שוב את מה שהיה כתוב שם. לא, זה לא ישתנה.
אאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעע! היא צעקה.
אאאאאאאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעע! היא התעוררה. היא התעוררה במכונית של אמה.
"מה לעזא...?" אמה פלטה ואז דממה.
אחר כך משהו התנגש בעוצמה כואבת במכונית. דניאלה החלה לבכות.
לאחר מכן היא הריחה עשן.
בנוסף, היא גם שמעה קולות של אנשים.
ואז היא איבדה את ההכרה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
