~~~
הנער התהלך סחור וסחור. רגליו היחפות והחיוורות לא השמיעו קול כשפסע על רצפת העץ הישנה. שעונים היו תלויים על הקירות המלוכלכים, מכסים כל פיסת קיר חשופה. כל שעון היה בנוי בצורה שונה, אך כולם תקתקו באותו קצב מחריד, כמו מכונה אחת מתואמת ומדויקת עד טירוף.
הנער העביר יד בשערו הפרוע בצבע הארד. פסים אפורים כסופים נשזרו בו, כמו עיניו, שהיו אפורות כמו סערה, ואותן עטרו עיגולים שחורים. על מצחו התנוססו קמטי דאגה קטנים.
קרני השמש שחדרו מבעד לחלון האירו מחצית מפניו.
הוא בהה ברצפה לרגע, ואז הרים את ראשו. הצריף היה עגול, ישן ומט ליפול. במרכזו היה שולחן עגול בצבע נחושת, שעליו פזורים בערבוביה חלקי מתכת קטנים, גלגלי שיניים, קפיצים וברגים.
מיטה קטנה וחורקת ניצבה בצד, ולידה ארגז עץ עם מעט בגדים מאובקים.
הנער נראה פגיע, שביר, חלוש.
ואז משהו השתנה בעיניו. הוא הזדקף וישר את גבו המכופף. הוא צעד והגיף את תריסי החלון, ואז פנה אל אחד הקירות והוריד סכין קצר בנדן עור שהיה בלוי מרוב שימוש. הוא בחן את הלהב. עיניו נראו רדופות ומבוהלות, אבל הוא הפשיל את שרווחו וחשף את ידו, שהיתה מצולקת ומלאת סימני חתכים, וקירב את הלהב אל העור.
וכל דמעת כאב שזלגה מעיניו והרטיבה את ריסיו הארוכים, כל טיפת דם שנחתה על הרצפה, התערבבו ונהיו ליהלום בוהק.
~~~
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
