פיסת שמש נראתה באופק. היא היתה בהירה מדי, בוהקת מדי באפרוריות.
היא היתה מטרה.
הילדה חייכה כשהשמש התקדמה עוד מעט לעברה, פיסת הבוהק הקטנה שהאירה את עולמה, והפיגה דברים רעים כה רבים.
השמש הפיגה את הצעקות, שנשמעו מחדר השינה של ההורים. בו עמדו שתי מיטות יחידות, כל אחת בצד אחר של החדר, צמודה לקיר, מוסתרת מהמיטה השנייה על ידי ארון גדול שעמד באמצע החלל האטום בשלושה קירות, ובקיר רביעי של שקט וריחוק.
השמש הפיגה את החששות, את הוודאות הנוראה שנוצרה בילדה, כשראתה את החדר ואת שתי המיטות שבו והחלה לבכות.
השמש הפיגה את העצב, שנגרם מכך שאיש לא בא לנחם את הילדה, שישבה בכניסה לחדר כי לא ידעה להחליט על איזו מהמיטות שבו לשבת.
כל זה הוביל את הילדה לפרוץ החוצה בצרחות וביפחות, למעוד עשרות פעמים. לספוג עשרות שריטות ושפשופים שהוסיפו עוד כאב לשריטה שהתגלתה בחייה של הילדה, השריטה ששופשפה היטב.
הילדה מעדה, נפצעה, נפלה וקמה, נואשת להגיע למקום כלשהו, מקום טוב יותר, בלתי מושג, כמו המיטה הגדולה שלעולם לא תחזור לחדר ההוא.
השמש הבוהקת הופיעה בדמות אישה טובה, טובה מכדי שתוכל להביט עליה מבלי לבכות ולמלמל שוב ושוב מילות תודה. האישה שאספה את הילדה אליה אחרי שמעדה ולא היתה מסוגלת לקום, כי כל כאביה ריתקו אותה לאדמה.
האישה, שהביאה אותה אל בית טוב, שבו יש מיטה חמימה וגדולה שבנוייה לשניים.
מיטה שבה תוכל להרגיש מוגנת.
--
-הקטע לא בא משום מקום אישי-
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
