אני רק ארוץ משם,
אבכה ואצעק.
זו אני.
אני פועלת אחרי מחשבה,
שוקלת ופועלת.
אבל יש בעיה אחת.
אני לא חושבת בהיגיון כשאני תחת לחץ.
ככה אחרי שאני נרגעת אני מוצאת את הפתרון המושלם.
מאוחר מידי.
יותר מידי מאוחר.
תמיד יותר מידי.
אני לא פוחדת מרוב הדברים,
רק ממקום המוות שלי.
אני אמות, כולנו נמות,
זה הדבר היחידי הבטוח.
יש אנשים שמוצאים במוות מפלט,
מקום איום או אפילו גם עדן או גיהנום.
מה שאנשים לא קולטים הוא שצריך הרבה אומץ כדי להרוג את עצמך.
פעם חשבת על איך תהרוג את עצמך?
כל אחד חשב על זה.
יש הרבה אפשרויות.
חנק, קפיצה ממקום גבוהה סמים וכל מיני אחרים.
סכין אולי. לחתוך את הוורידים ולתת לכל נוזל החיים לצאת ממך.
אל תפריד יותר ממה שהמוות יכול לחבר.
תסמכו עליי בעניין הזה.
חשבתם פעם על מה שעשיתם בחיים?
החל מהנשימה הראשונה ועד המילה האחרונה?
איך ועל מי זה השפיע?
זה השפיע הרבה. מסתבר.
תבדקו מה היה קורה עם לא הייתם חיים.
צרחות ודם נישאים בחלל.
הם מדביקים את שומעם בקללת הדם האיתנה,
ששורפת ואוכלת אותך מבפנים,
והיא תעשה את אותו הדבר ולא תפסיק.
ללא רחם,
ללא מוצא.
היא תמצוץ לך את נוזל החיים,
היא לא תניח.
תדהה למול עיני.
ואני אניח לך. ללכת. לעזוב.
אל תלך ותעזוב אותי חסרת אונים!
אל תלך ושאיר אותנו להתפרק,
כי אתה הדבק שמחבר את חיי,
והפחד הלא מוסבר הזה..
שואב ממני חיים.
הוא שואב ושואב לעולם לא מרפה. לא נסוג.
נשאר בעקשנותו וכשזה יקרה,
אני לא אופתע,
אני לא אבכה,
וזה יהיה הכאב הגדול ביותר.
כי האופי שלי יכתיב לי להמשיך,
יעסיק אותי בדאגות היום ורק בחושך אזכור.
השכחה הזו.. לפעמים מבורכת אך היא גם מזיקה.
תנו לי לנסות לברוח ואברח,
תנו לי עיפרון ודף ואכתוב לך עולם,
תנו לי מחק ואמחוק,
תנו לי סכין ואחתוך.
תנו לי לנסות ולהתאמץ.
תנו הזדמנות להתנתק מעט.
אינני לעולם מתחננת, ולא אתחיל היום.
מחר אתנתק מעט ואשב עם עצמי ואחשוב.
אלך לדף ולנייר ולראשי מלא הדמיון וארחף מכאן.
סלחו לי אנשים,
סלחו לי יפיי הקטנים.
תפחתי כל אחד ואחת מכם ועכשיו לכו אל עולם הקסם אשר עליו אתם שייכים.
אני אתבונן בכם ואזכור את הסודות שהפקדתם בידיי.
אני מתביישת באיך שיצרתי בכוח את אותן נשמות אומללות.
אולי הצלתי אותן מהמוות ואולי גזלתי מהן את האפשרות הנפלאה הזו.
סלחו לי כל אותם אנשים אשר השתמשתי בנשקי ותקפתי,
גם אם הזקתי לעצמי איך שהוא,
אני שלמה עם עצמי.
אני שלמה עם הכאב והשמחה,
עם החופש והכליאה.
אני זו אני.
אני היא הזאבה.
חופשיה ונתולת דאגות לאותו הזמן.
אך ימים חלפו והנה חלפה לה עוד עונה.
הדימויים השתנו,
הכל השתנה.
נהפך מוזר ומשונה,
כועס ועצוב.
לא מובן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
