בבוקר קמה כהרגלה, ישירות אל תוך שגרה מגוננת. כמו טקס פשוט וקבוע, ובמסלול מותווה מראש, פסעה לה מתחנה לתחנה. בסופו של בוקר הייתה היא מוכנה, עם התיק על גבה. היא הביטה בדלת היציאה מהבית. קולות הרדיו שהתנגנו בסלון והטלוויזיה הדלוקה התערבבו ביחד לשאון מחריש אוזניים, והיא חששה. חששה ממה שממתין לה מאחורי הדלת. היא אחזה את שתי רצועות התיק חזק והצמידה אותו אל גבה, כאילו היה מדובר במתלי מצנח בטרם תפתח הדלת אל החלל מחוץ למטוס.
נו? את תאחרי, זירזה אותה אימה, ופתחה לה את הדלת. שאון המדיה בבית נעלם אל מול שאון תנועת הרכבים ברחוב. היא פסעה בזהירות החוצה, והביטה לצדדים, בוחנת היטב את הדרך ליד ביתה בטרם תתרחק ממנו. הדלת שנסגרה מאחוריה לא הותירה לה ברירה, והיא החלה לרדת במורד גרם המדרגות הקצר לרחוב. שביל הגישה לבית היה עמוס בעלי שלכת, שכאילו פינו את מקומם בלחישה עם כל פסיעה ופסיעה שלה קדימה, בשל הרוח הסתווית שנשבה.
העלים לחשו בהתגלגלם על פני המרצפות, והיא נמתחה בכל רגע, דרוכה, שמא שוב יארבו לה אלו הקוראות לעצמן חברותיה.
היא הביטה לאחור אל השיחים שתחת חלונה. שם הם ארבו לה אתמול, והציקו לה - עתה לא הייתה שם אף לא אחת...
פחדניות... חשבה לעצמה, ומיד נשתתקה.
מיכל ואיילת באו מהרחוב הסמוך והתקרבו לצומת בה עמדה. הרמזור היה אדום.
תתחלף כבר... התחננה.
והוא - עדיין אדום, כמו מתגרה בה.
היא פחדה לעבור באדום, מהמכוניות הדוהרות, ואילו מהצד השני, שתי החברות התקרבו, וברגע שיבחינו בה, יישלפו הסכינים המושחזות. היא שוב שלחה מבט לאחור, מיכל ואיילת לא שמו לב אליה, עדיין, שקועות באייפון המרצד בעודן פוסעות.
היא לא ידעה מה לעשות... היא פחדה מהם, לא רצתה לראותן... היא נשאה עיניה לרמזור. עדיין אדום, לעזאזל. היא נאנחה אנחת רווחה כשהוא התחלף סופסוף וחצתה את הכביש במהירות, מרוצה.
היא נעה במהירות, ולרגע הביטה לאחור כדי לוודא שאכן התחמקה מאלו שרדפו אחריה. היא נפלה בעוצמה והחליקה על הכביש, לאחר שנתקלה באישה צעירה שבאה לקראתה מבלי משים. היא השתרעה כולה על הכביש הרטוב, וכל תכולת תיקה נשפכה לידה. מבוישת, מלוכלכת, כאובה, שרוטה וחבולה היא ניסתה לאסוף את עצמה.
מיכל נעמדה עם האייפון, מולה, והיא שוב הפכה לבדיחה...
בגללה...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
