~~~
היא הייתה נערה יפה. לא באופן זועק, אבל יפה בדרכה העדינה. היה לה עור בצבע קפה, ושיער חלק וקצר, עיניה היו חומות, גדולות ובהירות, וזהרו כמו שתי שמשות קטנות כשחייכה, משנות את צבען עם בא האור.
וזה היה שמה.
אור.
אבל היא הייתה שונה. הא לא התחברה לבנות בכיתה שלה, כי הן צחקו לה. היא הייתה מעדיפה לשבת עם ספר עב כרס ביד, ולהפליג עם דמיונה למקומות אחרים, רחוקים מהמציאות.
והיא תמיד חלמה להיות מישהי אחרת. מישהי שיכלה להילחם בחרב, או לכשף, או להיות אמיצה ולהתמודד.
והיא חיה במחשבה הזאת. מאסה בעצמה. בשבילה היא הייתה רק דמות פשוטה, לא שווה. לא מסוגלת לשנות משהו בעולם הזה.
אז היא שקעה בחלומות, והתעלמה מהמציאות, מהדבר שקושר אותה לעולם הזה. לטוב ולרע.
לחיים.
עד שראתה אותו.
הוא היה נער יתום. הוא ישב בקצה הרחוב, מלוכלך ורעב, עם עיניים שחורות ועור חיוור מבעד לשכבות הלכלוך.
והוא הרים את מבטו אליה. "למה את לא שמחה?" הוא שאל בפשטות כנה. "יש לך הכל".
"יש לי הכל, ואין לי כלום", היא השיבה, וניצוץ של עצב מר הופיע בעיניה. "אני סתם עוד ילדה שתשכח ביום מן הימים."
"אני לא אשכח אותך", הוא אמר.
~~~
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
