"אל תשכחי שאני עושה לך טובה, פרוליין וויליאמס," יוהן אמר בקול נוקשה יחסית וקם מכיסאו. "אם זאת לא טובה, אני לא יודע למה תקראי טובה."
"אני יודעת, הר אכטרברג," הנערה שמולו דיברה. היא קפצה כשהוא קם מהכיסא, הוא חשב לעצמו. והיא נראית כמו קרח. אין אדם שכל-כולו לבן, או לפחות אדם שהוא מכיר. והיה לה מבטא בריטי. אם הבריטים האלה שלחו אותה כדי לחסל לו את העסקים, הוא יפעל באיזו דרך שהיא שצריך. "אני מצטערת שאני מפסיקה אותך באמצע מבצע, אבל אני צריכה מקלט. גם אם זה אומר שאני אהיה שבויה, אסור לי לחזור לסיילם. ואני מקווה שאתה מבין."
סיילם. שם שהוא לא שמע הרבה זמן.
"תיפטרי בהקדם משם המשפחה שלך, סאפירה. נמצא לך אחד חדש. ברוכה הבאה לחוג האירופאי." המבט המופתע על הפנים של סאפירה היה מחזה מלבב פשוט. "או שאת מעדיפה דרך אחרת." היא בלעה רוק. הוא הצליח לראות כל תנועה שהיא עשתה, כל התכווצות אפילו.
"למען האמת, הייתי מעדיפה נישואין," היא אמרה עם קול קצת שבור. "אם יגיעו לכאן אנשים שמכירים אותי, יהיה להם קל יותר למצוא אותי עם השם סאפירה וויליאמס או כל שם אחר שתמציא לי. לעומת זאת, אם אני אהיה, למשל, פראו סאפירה אכטרברג, אף אחד לא יחשוב על למצוא אותי." היא חשבה קצת לפני שהמשיכה. "וזה רק אומר שאתה עדיין עושה לי טובה. אלה יהיו יחסים פלטוניים לחלוטין." החיוך היה קלוש לגמרי. אם הוא יגיד לא, היא עלולה למות. אם הוא יגיד כן, זה ישים אותו באור רע.
"אני אחשוב על עניין הנישואין. עד אז את בחוג." היא הנהנה קצרות ויצאה מהר. אולי החשיבה לא צריכה לקחת כל כך הרבה זמן.
--
"אני לא רוצה למצוא אותך שוב עם המדים של אבא שלך, אמלי אכטרברג, ותזכרי שאם זה קורה זה הסוף שלך," סאפירה אמרה בקושי מהספה. "הסכמנו שאם אבא לא בבית את לא עושה את זה, זוכרת?"
"אבא אמר שאימא אמרה זה לא תירוץ." זה מה שהיא הצליחה להבין מהדיבור של אמלי, לפחות. כרגע היא שאלה את עצמה למה סופרים שעות לפי יום, לא לפי שנים. זאת שאלה טובה להתעסק בה כשאנבל וקמילה ישנות, אמלי לא עושה רעש ומי יודע איפה לינדן. אולי עם אבא שלו. זה לא מה שהיא ציפתה מחיי נישואין עם יוהן אכטרברג, אבל אלה היו חייה. בקרוב היא תלד שוב. תאומים. בפעם השלישית בחייה. אלרי לאבו אמרה שאלה תאומים, לפחות. בזכותה של מדאם לאבו לא רק יוהן היה עוזב לימים שלמים. גם הוא היה אחראי על ארבעה ילדים, לבד, כמה שבועות בשנה. קראו להם מוזרים, אבל ככה החיים היו מתנהלים. זה לא נורא כל כך. גם אלרי לא רואה את הילדים שלה רוב הזמן. ככה היא תחייה עד יום מותה.
"אני יודעת, הר אכטרברג," הנערה שמולו דיברה. היא קפצה כשהוא קם מהכיסא, הוא חשב לעצמו. והיא נראית כמו קרח. אין אדם שכל-כולו לבן, או לפחות אדם שהוא מכיר. והיה לה מבטא בריטי. אם הבריטים האלה שלחו אותה כדי לחסל לו את העסקים, הוא יפעל באיזו דרך שהיא שצריך. "אני מצטערת שאני מפסיקה אותך באמצע מבצע, אבל אני צריכה מקלט. גם אם זה אומר שאני אהיה שבויה, אסור לי לחזור לסיילם. ואני מקווה שאתה מבין."
סיילם. שם שהוא לא שמע הרבה זמן.
"תיפטרי בהקדם משם המשפחה שלך, סאפירה. נמצא לך אחד חדש. ברוכה הבאה לחוג האירופאי." המבט המופתע על הפנים של סאפירה היה מחזה מלבב פשוט. "או שאת מעדיפה דרך אחרת." היא בלעה רוק. הוא הצליח לראות כל תנועה שהיא עשתה, כל התכווצות אפילו.
"למען האמת, הייתי מעדיפה נישואין," היא אמרה עם קול קצת שבור. "אם יגיעו לכאן אנשים שמכירים אותי, יהיה להם קל יותר למצוא אותי עם השם סאפירה וויליאמס או כל שם אחר שתמציא לי. לעומת זאת, אם אני אהיה, למשל, פראו סאפירה אכטרברג, אף אחד לא יחשוב על למצוא אותי." היא חשבה קצת לפני שהמשיכה. "וזה רק אומר שאתה עדיין עושה לי טובה. אלה יהיו יחסים פלטוניים לחלוטין." החיוך היה קלוש לגמרי. אם הוא יגיד לא, היא עלולה למות. אם הוא יגיד כן, זה ישים אותו באור רע.
"אני אחשוב על עניין הנישואין. עד אז את בחוג." היא הנהנה קצרות ויצאה מהר. אולי החשיבה לא צריכה לקחת כל כך הרבה זמן.
--
"אני לא רוצה למצוא אותך שוב עם המדים של אבא שלך, אמלי אכטרברג, ותזכרי שאם זה קורה זה הסוף שלך," סאפירה אמרה בקושי מהספה. "הסכמנו שאם אבא לא בבית את לא עושה את זה, זוכרת?"
"אבא אמר שאימא אמרה זה לא תירוץ." זה מה שהיא הצליחה להבין מהדיבור של אמלי, לפחות. כרגע היא שאלה את עצמה למה סופרים שעות לפי יום, לא לפי שנים. זאת שאלה טובה להתעסק בה כשאנבל וקמילה ישנות, אמלי לא עושה רעש ומי יודע איפה לינדן. אולי עם אבא שלו. זה לא מה שהיא ציפתה מחיי נישואין עם יוהן אכטרברג, אבל אלה היו חייה. בקרוב היא תלד שוב. תאומים. בפעם השלישית בחייה. אלרי לאבו אמרה שאלה תאומים, לפחות. בזכותה של מדאם לאבו לא רק יוהן היה עוזב לימים שלמים. גם הוא היה אחראי על ארבעה ילדים, לבד, כמה שבועות בשנה. קראו להם מוזרים, אבל ככה החיים היו מתנהלים. זה לא נורא כל כך. גם אלרי לא רואה את הילדים שלה רוב הזמן. ככה היא תחייה עד יום מותה.