חשבתי שאני יכול להרחיק,
להרחיק את הפחדים, הכעסים,
את כל הצרות, הכול.
כי בכל פעם שראיתי אותך
שחכתי על מה חשבתי,
שכחתי שרע לי, שכואב.
כל פעם שהרגשתי את מגע
שפתיך הרכות על שפתי
לא חשבתי, הרגשתי שלא
קיים דבר חוץ משנינו
בעולם הזה, העולם האכזרי
והקר שמתמלא בחום ואור
כשאתה נמצא בו.
כל פעם שנגעת בי נגיע
קלה שבקלות הייתה לי
תקווה יחידה- שגם אתה
מרגיש כמוני. לידך הרגשתי
מוגנת כאילו שום דבר לא
יכול לפגוע בי,
הבנתי שטעיתי,
שאדם אחד יכול לפגוע בי
יותר מכל דבר אחר- האדם
הזה הוא אתה. האמנתי
שלא תשתמש בסכין החדה
הזאת, שאני יכולה לסובב אליך
את גבי בבטחה, אבל כשסובבתי
את גבי נעצת אותה עמוק כל כך,
כואב כל כך, אכזרי כל כך,
התמלאתי במשהו גרוע בהרבה
מכל מה שאתה הצלת אותי ממנו-
ריקנות.
יותר לא הרגשתי, לא קיוויתי,
לא אהבתי.
לא היו לי צרות, בגלל
שאין דבר נמוך יותר- נורא
יותר ממה שעשית לי.
היכולת היחידה שהשארת לי
היא היכולת לחכות- לחכות
למוות המתוק שיעטוף אותי
וישכיח אותך ממני.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
