אני עומדת פה,דוממת לחלוטין שרק קולות הזעקה נשמעים ברקע.
אני שומעת את זעקות הנופלים,ואת קולות הפגיע.
אבל את קולי לא שומעים,רק דמעות זולגות במורד פני ומטפטפות על האדמה הלחה.
אני כבר יודעת כמה כשה לאבד אנשים שאוהבים,אבל כאן זה כבר לא קל,
זה לא קל לאבד את האדם האחרון שנשאר לך בחיים,את הנשמה שמתחברת לנשמתך ויוצרת שמלות ואהבה.
זה קשה לאבד חיים,אבל יותר קשה לאבד חיים חשובים,חיים של אהובים.
והנה אני שוב בוכה,כמו ילדה אני עומדת םה במרכז הקרב ומייבבת.
מחקה לאדם אשר לא ישוב אלי לעולם.
אבל לא,אני חייבת להמשיך,לצעוד קדימה.
אני קמה ויוצאת לקרב,בשבילו.
אני מאמינה שזה מה שהוא היה רוצה,שאני אלחם עד השניה האחרונה,עד המוות.
אנשים האויב מכוונים אלי רובים,ואני מרגישה את הקליע נכנס לגופי,
ומפלח את בשרי,אנ נולת לאדמה,לצידו.
נשמתי כבדה ומאומצת,אבל עכשיו לידו,אני מרגישה את נשמתו.
אולי היא חלשה וכבדה,אבל הוא נושם,אני בטוחה בכך.
אני מצליחה לקום ונוגעת במצחו.
אני מטלטלת אותו מצד לצד ובוכה "קום ,בבקשה!!! אני יודעת שאני מסוגל!!"
אבל כלום לא עוזר,הוא נותר שוכב.
אני ממשיכה לטלטל אותי וצועקת בכל כוחי "בבקשה!! אתה יכול! אני מאמינה שאתה יכול! אני יודעת שאתה יכול!!! בבקשה".
פתאום עיניו נפתחות,ואני בוכה משמחה.
אני עוזרת לא לקום ומחבקת אותו חזק חזק.
"אנחנו לעולם לא ניפד" אני לוחשת לו.
אני זה הרגע בחיים בו הבנתי שכלום לא מושלם,
הרגשתי את כוחי אוזל ממני,נפלתי על האדמה.
"איימי!" הוא צעק ורכן לעברי.
עייני הכלו להעצם.
"איימי,בבקשה" הוא רכן מעלי.
השתעלתי, "זה בסדר,ניב".
הוא התקרב אלי,ונישק אותי.
זה הדבר האחרון שאני זוכרת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
