היא הייתה שם. והיא הביטה בי.
היא הביטה בי במבטה המתחנן ודמעות כסופות עלו בעיניה. הרגשתי את לבי מתכווץ אך בנחישות איומה הסתובבתי והלכתי.
אין דרך חזרה מזה. פשוט אין דרך חזרה.
~~~4 ימים קודם לכן~~~
"לא!" צעקה מאק והביטה באותו אדם במבט נחוש, כאילו היא תוכל להרוג אותו אם היא תרצה בזה. ואכן נראה שהיא רצתה.
"כן. את תעבדי בשבילי או ש.. טוב את יודעת. אני אהרוג את החבר שלך. האם הוא יודע שאת סופרוויזר? האם הוא יודע שכל שנייה שהוא נודע בך הוא מתקרב עוד ועוד למותו? האם הוא יודע את זה הריה?(heriya) האם בן האנוש החמוד שלך יודע זאת? אולי אנשק אותו? כמדומני ככה את גונבת ממנו עוד יותר חיים אז תארי לך אותי!
כמה חיים אוכל לגנות בנשיקה אחת, ההא?" הוא התגרה בה.
נראה שהיא ניסתה לזוז אך.. לא הצליחה. ראיתי את שרירי זרועותיה מתכווצים בניסיון נואש לזוז אך בלי בצלחה.
"די!" אמר מישהו בקול נמוך ושלוו. "את תעשי את זה. המחיר יהיה יותר יקר משנדמה לך." עיניו השחורות נצצו כאשר הם באו אל האור ולבי התכווץ בפחד כשעיניו נחו עליי.
מאק עקבה אחרי מבטו מאחורי קופסת העץ אל בין הצללים ועיניה התמלאו פחד. היא זיהתה אותי.
"רוץ!" היא צעקה. "ברח!"
בטיפשותי באמת קמתי והתחלתי לרוץ אך לפתע נשמעו שתי יריות.
הרגשתי כאב משתק בכתפי ואז השחור החל להשתלט על קצוות ראייתי.
מעדתי אך זה הספיק להם. הם תפסו אותי וגררו אותי לצידה.
הרגשתי את הפחד. כמו ריח ממש חזק של משהו מטוגן. הרגשתי את הפחד שלה.
"מה..?" התחלתי לשאול אך משהו השתיק אותי.
ראיתי ניצוץ כסוף ונעצתי את מבטי במקום שבו נעלם. מה זה היה?
שמעתי את קולותיהם כמו כאב רחוק, שטושטש עם הזמן והזיכרון.
"ג'ון!" מישהו צעק וניער את כתפי בפראות. ראיתי כתמים מטושטשים שנעו וזה גרם לי סחרחורת.
ניסיתי לבקש מהם להפסיק לזוז אך הם רק מלמלו משהו וזזו מהר יותר.
"בבקשה דוקטור.. אני לא יודעת מה יש לו. אף פעם לא ראיתי.." היא החלה לומר במטושטש אך החשכה סגרה עליי.
יכולתי רק לנחש מה היא אמרה וחיוך עצוב עלה על שפתיי.
אני זוכר תקופות של חלקי ערות אך לרוב סיוטים תקפו אותי. טוב.. זה לא בדיוק היה סיוטים. אלא יותר זיכרונות.
"מה קורה לו?" אני זוכר שמישהו שאל
"אני חושב שהוא נחשף לקסם קצת יותר מידי זמן גברת.." אמר קול אחר. קול שקול ושלוו.
זיהיתי את הקול הזה. ניסיתי להזהיר את אמי אך היא השתיקה אותי מיד
מה זה היה הנצנוץ הכסוף ההוא? מה זה היה?
אני לא זוכר הרבה, רק שבאתי למקום שאני ומאק קבענו וידעתי שאני צריך ללכת ממנה.
כשפגתי אותה אמרתי לה שאנחנו לא יכולים להיות יחד והלכתי.
בלב לא שלם אך הלכתי.
אחרי כך אני זוכר ימים של מנוחה ודילוג בין הערות והשינה רדופת הזיכרונות ותהיות.
דפים שמילים חסרות משמעות מודפסות עליהם עמדו בחדרי כאילו הם מענישים אותי על טיפשותי.
האם לא נענשתי מספיק?
ברגע הבא של ערות מישהו דיבר אליי. לא הבנתי את המילים ולא זיהיתי את השפה אך יכולתי לומר שזו שפה מאוד עתיקה.
אחר כך אמא שאלה מה הוא רוצה ויכלותי לענות לה. עניתי לה "דם.."
היא הביטה בי במבטה המתחנן ודמעות כסופות עלו בעיניה. הרגשתי את לבי מתכווץ אך בנחישות איומה הסתובבתי והלכתי.
אין דרך חזרה מזה. פשוט אין דרך חזרה.
~~~4 ימים קודם לכן~~~
"לא!" צעקה מאק והביטה באותו אדם במבט נחוש, כאילו היא תוכל להרוג אותו אם היא תרצה בזה. ואכן נראה שהיא רצתה.
"כן. את תעבדי בשבילי או ש.. טוב את יודעת. אני אהרוג את החבר שלך. האם הוא יודע שאת סופרוויזר? האם הוא יודע שכל שנייה שהוא נודע בך הוא מתקרב עוד ועוד למותו? האם הוא יודע את זה הריה?(heriya) האם בן האנוש החמוד שלך יודע זאת? אולי אנשק אותו? כמדומני ככה את גונבת ממנו עוד יותר חיים אז תארי לך אותי!
כמה חיים אוכל לגנות בנשיקה אחת, ההא?" הוא התגרה בה.
נראה שהיא ניסתה לזוז אך.. לא הצליחה. ראיתי את שרירי זרועותיה מתכווצים בניסיון נואש לזוז אך בלי בצלחה.
"די!" אמר מישהו בקול נמוך ושלוו. "את תעשי את זה. המחיר יהיה יותר יקר משנדמה לך." עיניו השחורות נצצו כאשר הם באו אל האור ולבי התכווץ בפחד כשעיניו נחו עליי.
מאק עקבה אחרי מבטו מאחורי קופסת העץ אל בין הצללים ועיניה התמלאו פחד. היא זיהתה אותי.
"רוץ!" היא צעקה. "ברח!"
בטיפשותי באמת קמתי והתחלתי לרוץ אך לפתע נשמעו שתי יריות.
הרגשתי כאב משתק בכתפי ואז השחור החל להשתלט על קצוות ראייתי.
מעדתי אך זה הספיק להם. הם תפסו אותי וגררו אותי לצידה.
הרגשתי את הפחד. כמו ריח ממש חזק של משהו מטוגן. הרגשתי את הפחד שלה.
"מה..?" התחלתי לשאול אך משהו השתיק אותי.
ראיתי ניצוץ כסוף ונעצתי את מבטי במקום שבו נעלם. מה זה היה?
שמעתי את קולותיהם כמו כאב רחוק, שטושטש עם הזמן והזיכרון.
"ג'ון!" מישהו צעק וניער את כתפי בפראות. ראיתי כתמים מטושטשים שנעו וזה גרם לי סחרחורת.
ניסיתי לבקש מהם להפסיק לזוז אך הם רק מלמלו משהו וזזו מהר יותר.
"בבקשה דוקטור.. אני לא יודעת מה יש לו. אף פעם לא ראיתי.." היא החלה לומר במטושטש אך החשכה סגרה עליי.
יכולתי רק לנחש מה היא אמרה וחיוך עצוב עלה על שפתיי.
אני זוכר תקופות של חלקי ערות אך לרוב סיוטים תקפו אותי. טוב.. זה לא בדיוק היה סיוטים. אלא יותר זיכרונות.
"מה קורה לו?" אני זוכר שמישהו שאל
"אני חושב שהוא נחשף לקסם קצת יותר מידי זמן גברת.." אמר קול אחר. קול שקול ושלוו.
זיהיתי את הקול הזה. ניסיתי להזהיר את אמי אך היא השתיקה אותי מיד
מה זה היה הנצנוץ הכסוף ההוא? מה זה היה?
אני לא זוכר הרבה, רק שבאתי למקום שאני ומאק קבענו וידעתי שאני צריך ללכת ממנה.
כשפגתי אותה אמרתי לה שאנחנו לא יכולים להיות יחד והלכתי.
בלב לא שלם אך הלכתי.
אחרי כך אני זוכר ימים של מנוחה ודילוג בין הערות והשינה רדופת הזיכרונות ותהיות.
דפים שמילים חסרות משמעות מודפסות עליהם עמדו בחדרי כאילו הם מענישים אותי על טיפשותי.
האם לא נענשתי מספיק?
ברגע הבא של ערות מישהו דיבר אליי. לא הבנתי את המילים ולא זיהיתי את השפה אך יכולתי לומר שזו שפה מאוד עתיקה.
אחר כך אמא שאלה מה הוא רוצה ויכלותי לענות לה. עניתי לה "דם.."