בפעם הראשונה שראיתי אותה,
כל כך רציתי אותה.
רציתי להיות הילדה עם הקוקיות והשמלה התכולה,
הילדה המנומסת שכל המורות משתגעות ממנה.
הילדה המקסימה שתמיד עוזרת לכולם,
רציתי להיראות כמוה.
ילדה יפה עם עיניים ירוקות גדולות,
ריסים עבות, שפתיים ורודות,
ושיער שטני ארוך עד הישבן, חלק ונעים כמשי.
קינאתי בילדה הזאת, כולם רצו להיות חברים שלה,
הבנים תמיד חיזרו אחריה,
והבנות ניסו להתחבר אליה או שהעדיפו לרכל עליה.
היא הייתה נחמדה ואף פעם לא צעקה.
כל הזמן ניסתה לעצור מריבה,
ותמיד אמרה בוקר טוב בכניסה לכיתה.
השנים עברו, ואנחנו עדיין באותה כיתה, היא דוגמנית ואני סתם נערה.
בנות שבע עשרה היינו. יושבות אחת מאחורי השנייה.
הילדה היפה שהכרתי נשארה אותו דבר,
כשזרקו עלי דלי עם מים היא השאילה לי חולצה,
ואף פעם לא ביקשה אותה בחזרה.
הלימודים נגמרו והחיים המשיכו, הייתי בת 28 כשפתחתי את העיתון.
הילדה היפה הזאת נאנסה.
"אבדה גדולה!" היה כתוב בעמוד הראשון.
אמא של הילדה היפה הזאת הייתה זונה,
אבא שלה שאנס אותה מת בשעה טובה.
הילדה היפה הזאת נאבקה,
הילדה הזאת עישנה סמים מליל ברירה,
הילדה הזאת חתכה את עצמה.
הילדה הזאת סבלה ועדיין חייכה,
היא בסוף נרצחה.
בפעם הראשונה אני מרגישה הקלה,
אולי קצת אשמה, טיפה מבוכה,
אבל בעיקר הקלה.
רציתי אותה כל כך,
רציתי עד שאיבדתי שפיות.
אבל עכשיו אדוני השוטר,
עכשיו אני רגועה.
נ.ב: לא מבוסס על מקרה אמיתי/חוויה אישית או כל דבר אחר. בסך הכל השראה ודמיון.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
