"מה את רואה?" היא שאלה
"חושך," ענתה יול בהיסוס.
"ומה עוד?" שאלתי ברוגע
"אני יודעת שאנשים הביטו בי," היא אמרה בקול כואב ועצמה את עיניה חזק כאילו יכלו להשליך אותה לאותו היום שוב. "הם לא עזרו.. הכל מעורפל."
"בסדר," הרגעתי אותה. "מה את כן מרגישה?"
"חסרת אונים, כמו חיה שמובילים לשחיטה.. התמותתי על מדרגות הכניסה וכשהתעוררתי שוב שמתי לב לדם על הגופייה. לבשתי חולצה רפויה אך המכנסיים נשארו.. לדעתי הורידו לי גם את הנעליים.
הייתי במיתה שלי, הרגשתי שמשהו לא בסדר.. אני זוכרת את הפרצוף של אמא שלי חייכת אליי חיוך מרגיע.. זה מוזר, אני לא זוחרת שום כאב. רק זיכרון רחוק. היא עזרה לי ללכת למקלחת לשטוף פנים ואז ראיתי את הגופייה שלי מכסה בדם.
לא התייחסתי עליה, אולי בגלל שפחדתי ממה שאגלה, אני לא יודעת."
"זה בסדר," הרגעתי אותה. "מה קרה הלאה?"
"אחותי, באה ועזרה לי להגיע לסלון, שם שכבתי וראיתי טלבזיה עד הערב. אמא רצתה שאני אוכל משהו אך התנגדתי.. לא זוכרת ממה. אכלתי בסוף שני טוסטים עם שוקולד.. אני לא זוכרת מתי הלכתי לחדר שלי, אני רק זוכרת שהיה אור, אולי לפנות ערב או משהו כזה.
החלפתי לחולצה רפוייה כי כאב לי לעשות יותר מזה.. הימים אחרי זה מטושתשים לגימרה.. רק שינה וקצת אוכל. ידעתי גם שההורים שלי חוששים ממשהו אך לא ידעתי ממה."
"בסדר, הייתי רוצה שנדבוק בהליכה שלך הביתה. לא פירטת עליה הרבה." אמרתי והבטתי בה
"אני גררתי את האופניים שלי ברחוב עד הבית. אנשים עמדו ברחוב אבל אף אחד מהם לא.."
"לא מה?"
"לא חשב לעזור, להושיט יד.." היא ענתה כמעט בפראות. הנחתי את ידי על כתפה ודיברתי בקול שקט ורגוע.
"עכשיו אני כאן. כאן כדי לעזור לך."
"'אל לך לסמוך על אדם עד אשר אתה בטוח בנאמנותו'" היא ציטטה בחיוך כמעט מטורף. כאילו המילים יכולות.. לגונן עליה.
"'הסטר מה שאתה יכול ועווט מה אינך יכול להסטיר'" היא אמרה עוד פעם. הנהנתי בשקט אך היא לא שמה לב אליו.
"מאיפה המשפטים האלו?" שאלתי אותה
היא משכה בכתפיה "אני המצאתי אותם, אלא עם כן מישהו חשב עליהם לפני" היא אמרה בקלילות.
"בסדר," אמרתי והנהנתי לעצמי.
היא פקחה עיניים והביטה ישירות בי במשך כמה דקות. לאחר מכן, היא פשוט קמה ויצאה מהחדר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
