אמא אמרה לה לא לדבר עם זרים (כלומר עם אנשים לא חובשי כיפות) בדרכה לסבתה שביתה שוכן בלב היער האפל. היא אמרה לה שהיא צריכה להביא לה מצות ואוכל קשר ושם היא גם תבעיר את החמץ של סבתא כי בגלל גילה המופלג, היא איננה יכולה להבעיר את החמץ בכוחות עצמה.
"שלום לך, כיפה כשרה (כך קראו לילדה) דרך צלחה שתהיה לך ומקווה שתחזרי עד כניסת השבת ושלא תאחרי לארוחת החג" אמה אמרה לה.
"אני אהיה בסדר" כיפה כשרה עונה לה בחזרה ובניפנוף יד היא יוצאת מהבית.
הדרך עוברת ללא כל תקלות. מדי פעם היא מריחה ריח של עשן שבוקע מגגות הבתים (כנראה הם מבעירים את החמץ) היא מפזמת לה את 'אחד מי יודע' תוך כדי הליכה.
לפתע פתאום, ללא שום אזהרה, כשהיא כבר הניחה שלא יקרה לה כלום, היא שמעה נהמה. לא נהמה קטנה של כלב- אלא נהמה גדולה יותר של זאב!
"אוי ילדתי" הזאב דיבר אליה בטון חביב למדי- אך היא ידעה שהוא לא יוכל לעבוד עליה. "מה יש לך בשק? התוכלי להלוות לי דבר מה לפי הרעב והגווע שלא אכל כבר כמה ימים?"
"לא! עזוב אותי לנפשי, חתיכת זאב מגודל! יש לי בשק אוכל כשר ורק כשר. אין פה לחם. ואני צריכה להביא את זה לסבתא שלי כדי שיהיה לה מה לאכול בחג ולעזור לה להבעיר את החמץ" היא אמרה ופתחה את השק והוכיחה לזאב שהיא דוברת אמת.
"איכס! אני שונא אוכל כשר- ובמיוחד מצות! למה בני אדם הם כאלה שמרניים? בגללם כמעט שום דבר לא מגיע לפי מלבד צמחים (שאיני אוהב) וחיות קטנות שכל הזמן בורחות לי. אני שונא את החיים האלו! דרך אגב, איפה סבתא שלך גרה בכלל? הרי אין פה נפש חיה!"
"למען האת סבתא שלי גרה באמצע היער, לא רחק מפה. וכן, היא היחידה שגרה פה. למה מה זה מפריע לך?"
היא שאלה אותו בכעס.
"לא לא, כלל וכלל לא מפריע לי!" הזאב מיהר לומר. "למען האמת אני מעריך את האומץ שלה. טוב כנראה שאזוז ולא נעים לי להפריע לך במשימתך אז שלום שלום" ובעודו אומר את זה, הוא נעלם בין הצללים.
כיפה כשרה הרגישה כאילו הוקל לה. היא באמת לא סבלה את הזאב הזה שלא יכול להזדהות עם מנהגי החג. אביה היה בטח מכנה אותו במושג 'טמא' כלומר, אדם שלא שומר מצוות (במקרה הזה, זאב)
***
למען האמת, הזאב כלל וכלל לא התכוון לעזוב אותה לנפשה. למען האמת, כשהוא שמע שהיא הולכת לעזור לסבתא שלה להבעיר את החמץ, הוא הבין שיש עוד תקווה לאוכל לא כשר וטעים כמו שהוא אוהב!
אז כשהוא שמע איפה סבתה של כיפה כשרה גרה, הוא מיהר להגיע לשם- ועדיף לפני כיפה כשרה.
תוך כמה שניות של דהירה, הוא הגיע לביתה של הסבתא. כמובן שהוא לא דפק בדלת ולכן נכנס מהחלון (שלמזלו היה פתוח)
למזלו של הזאב, הסבתא ישנה במיטתה (והוא קיווה שהיא גם חירשת ליתר ביטחון) והתחיל לחטט בארון. בהתחלה הוא מצא סוכריות דובדבנים והוא זרק אותן לעזאזל- הוא לא סבל סוכריות דובדבן.
אחר כך הוא מצא שמנת- וגם אותה הוא זרק אל על.
מהר מאוד הוא גילה שהמשימה שהוא החשיב לקלה, התבררה כמסובכת. הוא התחיל למהר במסע החיפושים שלו אחר מאכל לא כשר וטעים ברחבי הבית תוך כדי שליחת מבטים חפוזים לכיוון מיטתה של הסבתא שזעה קלות לבין הדלת שבכל רגע ציפה שתפתח.
לבסוף, בפינה נסתרת, הוא מצא את מה שחיפש- לחם!
הוא מיהר לקחת את כל החבילה ואחר כך לקח גם עוגיות ואט אט היה לו חופן מזון שהיה יכול להספיק לו לשבוע שלם!
פתאום הוא שמע דפיקה בדלת- כיפה כשרה עמדה להכנס!
'אוי לא' הזאב חשב בלבו ומיהר להתחבא.
"שלום סבתא" כיפה כשרה אמרה אחרי שהיא נכנסה ואז היא העירה את סבתה.
"למה יש לך אוזניים כאלה גדולות?" כיפה כשרה שאלה את סבתה.
"זה כדי לשמוע יותר טוב. בגילי הרי אני ממש זקוקה לכאלו אוזניים" היא ענתה לה.
כיפה כשרה התבוננה בה קצת ואז שאלה אותה: "וסבתא, למה יש לך עיניים גדולות?"
"אה זה כי רק עכשיו התעוררתי וגם יש לי עדשות!" היא ענתה לה.
"וסבתא למה יש לך פה כזה גדול?" היא שאלה אותה.
"זה כדי להכניס לפה שלי את כל האוכל הכשר והטעים שהבאת לי" היא ענתה לה בחזרה ( בינתיים, במקום המסתור שלו,הזאב מצדו עשה פרצוף של כאילו הוא עומד להקיא)
"ולמה הידיים שלך קפוצות ולא רפויות?" היא שאלה אותה.
"זה כי אני כבר מוכנה להשמיד את כל האוכל הלא כשר והמגעיל בבית שלי!" והיא לא סיימה את המשפט הזה וכר קפצה ממיטתה בהתלהבות של ילד קטן ופסעה בצעדים נמרצים לעבר המטבח, לעבר מקום מסתורו של הזאב (הזאב התפלל שלא יגלו אותו וגמל בלבו החלטה שאם הוא ינצל הוא יאכל בפסח אך ורק כשר!)
הסבתא לא הבחינה בו, בינתיים. היא פתחה את הארון וצעקה.
"מה קרה?" שאלה בפחד כיפה כשרה ורצה מהר למטבח.
"האוכל הלא כשר... הוא נעלם!" היא השתנקה.
"מה? תני לי לראות" היא הזיזה אותה ובדקה בכוחות עצמה ואכן, הסבתא דוברת אמת- האוכל הלא כשר נעלם כלא היה.
"רגע סבתא, את בטוחה ששמת אותו פה?" כיפה כשרה שאלה, לא מאמינה.
"כן, אני בטוחה" היא אמרה ואז הוסיפה: "ואל תטילי בזה אפילו ספק!"
"אוקיי אז אם אנחנו לא מוצאים את זה, למרות שאנחנו בטוחים במאה אחוזים שהוא נמצא, עלינו להזמין את רב הצידים שיערוך חיפוש!" כיפה כשרה הודיעה ברוב רושם!
"אני מסכימה לזה" אמרה סבתה וניגשה מבלי להסס לשניה לעבר טלפון החוגה הישן.
הזאב ידע שזה הסוף שלו.
כשרב הציידים הגיע הוא פתח במשימתו מבלי הקדמות מיותרות. הוא רק שאל את כיפה כשרה וסבתה איפה מותר לו לערוך חיפוש וביקש לעצמו כוס מים קרים.
בשביל הזאב, הרגע הזה נמשך כמו נצח. הרב ריחרח וריחרח בכל פינה וכל כמה שניות הקפיץ מרוב בהלה את הזאב כשהוא אמר 'הא!' ו' או' ולבסוף אמר שזה היה סתם נדמה לו.
לבסוף משלא מצא, החליט ליתר ביטחון להביא לבית הסבתא, כלב גישוש שיעזור לו למצוא את האוכל הלא כשר.
בהתחלה הסבתא התנגדה כי היא שנאה כלבים אך אחרי כמה שיכנועים היא הסכימה אבל אמרה: "אחרי חצי שעה הוא חייב לעוף מהבית!"
הכלב נכנס והסבתא נראתה על סף טראומה. לאחר כמה המלצות מצד רב הציידים ונכדתה, היא הלכה לישון- לא לפני שהיא ביקשה שיעירו אותה כשימצאו את האוכל הלא כשר.
***
הסבתא ניגשה למיטתה והתהפכה במשכבה. היא פשוט לא הצליחה להרדם. לבסוף אחרי כמה החלפות בתנוחות שינה, היא הצליחה סוף כל סוף להרדם וחבל מאוד- כי איך שהיא נרדמה, העירה אותה צווחותיו של הכלב, הרבה וכיפה כשרה.
מהר מאוד היא קפצה ממיטתה, ורצה למטבח. "מה קרה? מה קרה?" היא שאלה, נסערת לחלוטין.
לא היה כל צורך להכביר במילים. לפניה היה שרוע על גבו, זאב שחור פרווה, כנראה מת. ולידו האוכל הלא כשר.
"הזאב הזה הוא הגנב" הודיע הרב והוסיף: "הוא מת, הרגתי אותו. אין כל סיבה לדאגה. מיד נתפנה לביעור החמץ- אבל לא לפני שנשרוף את גופתו של הזאב הנוכל והטמא הזה" הוא ירק על הרצפה ברוב רושם והדר...
"אוי ווי" אלו המילים היחידות שהסבתא הוציאה מפיה- לפני התעלפה לה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
