למה תמיד יש עוד מדרגה ליפול ממנה?
למה הכישלון ממשיך להגיע?
למה תמיד יש טובים יותר? כאלה שישוו אותם אליכם?
ולמה, למה תמיד נותנים תעודת השתתפות למפסידים?
זה כמו הנצחה לכישלון, כדי שנוכל למסגר ולתלות על המקרר את העובדה שלא היינו טובים מספיק אפילו למקום שלישי.
אומרים שמטעויות לומדים, אבל כמה אפשר ללמוד? כמה אפשר לטעות?
יש אנשים שמנסים לגרום להרגיש טוב יותר. כאלה שאומרים שזה לא נורא, שבפעם הבאה כן נצליח.
אבל לפעמים פשוט אין אפשרות שנייה, נכון?
לפעמים, יש רק הזדמנות אחת, וצריך לתת את הכי טוב שלך. להשקיע את עצמך בכל זה.
לפעמים, אפילו זה לא מספיק.
אני מתחילה לשנוא את המילה ׳לפעמים׳.
אני לא אוהבת את האנשים שמנסים לגרום לי להרגיש טוב יותר, אני פשוט רוצה לשים שירים זועמים של סימפל פלאן, ולהגביר את הווליום באוזניות הביטס כל כך חזק עד שהשותפות יכולות לשמוע את זה, ואני צריכה לצאת למרפסת הקטנה ולקוות שאף אחד לא עישן שם לפני.
הכישלון צורב אפילו יותר כשרואים את המנצחים, כולם מריעים וצוהלים, עיוורים לכאב.
הם לא יכולים לעצוב איתנו, להזיל דמעות של כישלון.
אנחנו צריכים לשמוח בשמחתם, להריע להם.
לחייך חיוך אוהד ולחבק אותם בהתלהבות.
להגיד ״ידעתי שתנצחו, הייתם מעולים.״ צריך לחנוק את הדמעות, לגרש את הקולות הרעים מהראש, ולהדחיק את הטעויות שאתם יודעים שעשיתם.
כי תמיד תהיה עוד מדרגה למעוד ממנה, עוד שלב בסולם שמחליקים ממנו.
וזה קשה למשוך את עצמכם למעלה, זה מרגיש כאילו משחו בשמן, או פיזרו גולות על המדרגות.
אנשים יעזרו לנו בדרך, יחזיקו בידינו וימשכו אותנו למעלה, אבל הם מעטים מאוד, ורבים יותר הם אלו שדוחפים אותנו מטה, כדי להעלות את עצמם.
כישלון צורב. הפסד מהבהב. הצעות פסימיות שהתממשו. וכדי להתגונן מורידים את האחרים, אלו שנפלו רחוק יותר מאיתנו.
-----------
אלים, אני מעצבנת. הנה אני, בטיילת באילת, עם חברות שלי. והנה אני, כותבת על כישלון מדכא ומעצבן. אני אמורה לשמוח ולקנות דברים שיהרסו/ ישברו/ ירטבו/ ידהו עם הזמן.
סליחה על הדיכאון, לפעמים קשה לי להפסיד. אבל היי, אני עולה על הכדור!!!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
