היא הייתה בת 14. גיל ממוצע, היא הייתה אומרת. אם הייתם שואלים אחרים, הם היו אומרים שהיא כשרונית. אם הייתם שואלים אותה, היא הייתה עונה במשיכת כתף שזה הכל מאוד טכני, ושברגע שמבינים בדיוק איך הלולאות קשורות אחת לשניה, כל אחד יכול לסרוג.
ויום אחד, זה עלה לה לראש.
גם לכם זה קרה, נכון? זה קרה לכולם. נמאס לכם להצטנע. אתם רוצים להתבלט. אתם רוצים לעשות משהו מיוחד. רובכם המשכתם במה שעשיתם קודם. ממילא יגידו כמה שאתם כשרוניים על כל מה שתעשו. לא היא.
היא החליטה לסרוג חורים.
אפשר להגיד שבלתי אפשרי לסרוג חורים. הם תמיד שם. אי אפשר לגרום להם להופיע. אולי בגלל זה היא עשתה את זה.
היא ישבה, עם זוג מסרגות עגולות וצמר כחול, וסרגה, ספר פתוח מונח על ברכיה, שירים של קולדפליי בוקעים מהרמקולים, או שאולי זה בכלל סרט של מונטי פייתון שהטלוויזיה מראה לה, ורגע, הצמר צהוב פתאום, איך זה קרה, וזו לא המורה להיסטוריה שאומרת לה להפסיק לסרוג סוודרים בשיעור?
ברגעים כאלה היא הייתה מרימה את מבטה לרגע מהסריגה שלה, שכרגע הייתה בצבע ירוק קיא, ואומרת שלא, זה לא סוודר, אלו חורים. כשהמורה אמרה לה לא להיות טיפשה, אי אפשר ליצור חורים, היא הייתה יוצאת החוצה, לסרוג חורים בשבמש. היא לא חזרה יותר לשיעורי היסטוריה.
כשזה קרה, החורים שלה מילאו כבר את כל התיק הירוק. אז היא הביאה עוד תיק, אחד לחורים, ואחד למחברות. חוץ מהיסטוריה, כמובן. ואז, גם לא ספרות. וביולוגיה. בסוף, היא השתמשה גם בתיק הנוסף בשביל החורים.
והחיים ממשיכים. טקס יום הזכרון, כשהיא הייתה צריכה לנאום, החורים שלה היו מוקפים בחום, והיא דיקלמה בקול מונוטוני שיר כלשהו. היא לא זוכרת מה הוא היה. אם היא הייתה עוצרת לחשוב לרגע, אולי היא הייתה דואגת שלא היו מבקשים ממנה לשיר האקונה מטטה בטקס הזה. אבל היא לא. היא סרגה חורים.
חמישה תיקי גב, ועוד צידנית אדומה של 45 ליטרים.
והיא המשיכה. כל הזמן הזה, הצמר, שמחליף צבעים במסתוריות, מתפתל בדוגמא מסובכת ובלתי ניתנת להבנה בלי מוח בגודל של כוכב לכת, היו אותם האחרים אומרים, אם הם עוד היו שם, סביב החורים. כולא אותם ברשת שלו.
ורוד עדין, שוב כחול, אדום, ירוק זוהר בחושך, לבן, כתום צעקני. בגרות בפיזיקה, קורס מינרלוגיה, שכר דירה, תותים אורגניים, נסיונות כושלים של אנשים שהיו איתה בצבא לשמור על קשר, ומישהו אחד, מיוחד למדי.
זה היה בתחמת האוטובוס. היא הייתה צריכה שתי עגלות שוק עם משבצות סקוטיות, כמו האלה של הסבתות, כדי להעביר את החורים שלה ממקום למקום. היא סרגה בסגול כהה אז. או שזה היה תכלת? היא לא זוכרת. זה היה מזמן.
"מה את עושה?" הוא שאל. אם היא הייתה מעיפה מבט, היא אולי הייתה חושבת שהוא נראה נחמד.
"אני סורגת חורים." היא אומרת בטון יגע, טון של מישהי שענתה על השאלה הזו כבר מליוני פעמים. והיא ענתה.
"באמת? איך?" הוא שואל. נודניק, היא הייתה חושבת, אם היא הייתה טורחת להתרכז במה שהוא אומר. במקום, היא מדברת אוטומטית.
"אני לוקחת צמר, אני מפתלת אותו, ויש חור."
"ובמה את ממלאת אותם?" אולי זה היה גורם לה לחשוב, אבל האוטובוס שלה הגיע, והיא עולה עליו, גוררת שתי עגלות שוק משובצות אחריה, ועוד עגלת סופרמרקט שצצה משום מקום, מלאה בחורים מוקפים בשחור, ולא מסתכלת לאחור.
שוכחת את השאלה שלו.
וכשהיא נזכרת, כבר מאוחר מדי. החורים שלה כמעט גמורים. עכשיו היא משחילה לולאות בתוך לולאות, כדי שהחורים לא יברחו. הצמר אפור עכשיו. תראו את הידיים שלה, מקומטות כל כך הרבה יותר ממה שיאה לילדה בת 14. והכל כל כך שקט. כאילו שמעולם לא היו חיים על פני האדמה.
היא מפתלת את הלולאה האחרונה, ומתה.
מחנק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
