קדמה עמדה בכניסה לבניין כשהגעתי. בואי תראי את הילל, היא אמרה. נכנסתי אחריה.
לבד אני עולה במדרגות אבל עדיף במעלית, היא פסקה.
קדמה שונאת כחול, את השכנים שלה, וכשקר לה. היא אוהבת ורוד פאקצות, כתום, את ים המלח וכל יצור חי, מלבד בני אדם.
הגענו לדירה. קדמה ניסתה להכניס את המפתח למנעול, ולא הצליחה, ואני פתחתי את הדלת.
מהר! מהר! שהחתולים לא יצאו! היא אומרת ,ביסטרא, ביסטרא, זה בצרפתית, או רוסית?
היא מתחילה להסיר את התיקים והשאלים השאנטיים שלה וזורקת הכל בגיבוב על הריצפה, בין הדלת לשיש.
אני כל כך מצטערת על הלכלוך, אבל את יודעת שאני לא יכולה לנקות, הוציאו לי את הטחול! היא מעבירה יד בחוטי הכסף של שערה,
ועוצמת עיניים במלודרמטיות. אנחה, ואז, כמו שידעתי שתגיד, רק דבר אחד אני מנקה. את השייייירותים של החתולים.
נכון את לא מריחה כלום?!
אני מפלסת את דרכי בין קריסטלים ורודים, מקלות הליכה, רדיאטורים דולקים ודפים מקושקשים. הנבל שוכב ברישול על הריצפה.
מי זה הילל? אבל קדמה עסוקה. נהיינתי שלי! מון שרי! ,בואי בואי... הובנים! ראש השנה! היא קוראת לכלבים שלה,
שטיחים בלים מזוקן שכמותם. בדירה חם מדי ויש ריח של פרווה רטובה והכל מכוסה שיכבה בלתי אפשרית של שערות חתול.
אני משתקפת משלושת מראות הענק שנשענות על הקירות.
מסתבר שהילל הוא עץ. קדמה מצאה אותו מוקדם בבוקר, כשיצאה עם הכלבים.
היא כעסה מאד, כל המטר חמישים של קומתה המזדקנת. היא עמדה ליד העץ, שומרי ראשה מכשכשים בזנב, וניקבה את העוברים בשאלה, אתה בן אדם? אני יכולה לשמוע את קולה הצרחני עם המבטא המעודן תוקף את האנשים המנומנמים עדין.
כן, אמר אחד. אני בן אדם. בוודאי הישיר מבט אל המכשפה הזקנה הזו.
הוא העלה את העץ למעלה בשבילה,והעץ הרכין צמרתו במרפסת הצדדית הקטנטנה.
לפני שהוא יצא,היא שאלה לשמו, וכך קראה לעץ.
העץ הבריא בבית החולים של קדמה, והיא אפילו חשבה לוותר על העץ שלה לטובת הגן הבוטני.
לא מזמן התקשרתי ושאלתי, בקול רם, מה שלום הילל.
מי זה הילל? היא שאלה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
